196. וולפובסקי: יש רגע

מטבענו אנו זקוקים לחברתם של אנשים אחרים, ולכן יש לנו יכולת אמפתית מולדת, המאפשרת לנו ליצור קשרים ולרכוש ידידים וחברים. היכולת הזו היא אחת הדרכים העיקריות בהן אנו יוצרים לעצמנו תחושה של מקום בטוח בעולם מאיים ומפחיד. 

זו הסיבה שכל ערעור של קשרי חברות מערער את תחושת הביטחון שלנו ומאיים עלינו "כְּמַשָּׁב קַר". כל ערעור כזה של קשר שב כמו "גְבוּל לְהַפְרִיד" בינינו להן העולם כולו, ומזכיר לנו את הבדידות הקיומית שלנו. בשיר הקטן הזה מצליח ולפובסקי להאיר את אחד הרגשות הקשים שפוקדים אותנו  לעתים קרובות, גם אם איננו מרבים לדבר עליהם. 

לעתים זה קורה כשמישהו אינו מחייך אלינו או מגיב באופן שונה מן הרגיל, וברגע אחד מתהפך עלינו עולמנו. "אָז כָּל הַיּוֹם תְּלַוְּךָ דְּמוּת פְּנֵי אִישׁ מִתְנַכֵּר וּמִתְעַלֵּם וְחָתַר כְּאֵב לְמַצְפּוּנֵי־תְּהוֹם". זהו כאב טורד בעיקר בשל חוסר-הידיעה, אבל גם כאשר הכאב חודר למעמקים, "לֹא יְגַלֵּם, לֹא יְגַלֵּם" (כלומר לא יגלה את פשר התנכרותו של החבר). 

במשך שנים רבות הטרידה אותי התופעה הזו, עד אשר גיליתי את האימון הרגשי, ואת ההבנה שאת החברות, כמו את תחושת הביטחון שלנו, עלינו ליצור מדי יום ובכל רגע מחדש. החברות והנאמנות לזולת אינן מתקיימות מעצמן בשל רעיון רומנטי נשגב, ויש לטפח אותן ולהתחיל אותן מדי יום כאילו החלו ברגע זה ממש. האכזבה מאחרים נובעת בדרך-כלל מהזנחה שלנו, ולא מכוונה מכוונת של הזולת. 

קל להבין זאת כאשר מתבוננים בהפכפכות של הטבע, במעבר שבין חורף לאביב, בין ימי השלג של אתמול, שעדיין מכסים את ראש ההר שמעל לכפר, לבין ימי האביב ההולכים ומתחממים. כשם שאנו יודעים להתאים את עצמנו לשינויים הקבועים של מזג-האוויר, נוכל גם להתאים את עצמנו גם לשינויים הקבועים ביחסים שלנו עם אחרים.