224. קונסטנטינוס קוואפיס: מחוץ לבית
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
ספטמבר 224
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2011` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
המשורר היווני קונסטנטינוס קוואפיס (1863-1933) חי באלכסנדריה שבמצרים רוב שנות חייו. הוא לא פרסם את שיריו, אלא העתיק אותם והראה אותם רק לידידיו הקרובים. כמי שכתב ופרסם עשרות ספרים, היכולת הזו של קוואפיס מעוררת בי הערכה גדולה, ואולי אפילו קנאה מסוימת. אתמול תרגמתי את השיר 'מחוץ לבית', ולמרות שאין בו חריזה או משקל קבוע, לא קשה לשמוע בו את קצב ההליכה האטית, המהורהרת, בעקבות צעדי הזיכרון. האם 'מחוץ לבית' הוא שיר? הרי אפשר לקרוא אותו גם כפרוזה, כתיאור של זיכרון אישי ומקום פיסי. אבל כפי שכתב אריסטו, בטקסט שהבאתי בשבוע שעבר, קוואפיס אינו מספר את העובדות, "אֶלָּא אֶת סוּג הַדְּבָרִים שֶׁעֲשׂוּיִים לִקְרוֹת". אם היה קוואפיס מספר את העובדות, הוא היה מתאר בפירוט את השכונה הנידחת והמוזנחת, ואת הכיעור והעזובה של שכונות מסוג זה. אבל קוואפיס מוותר על תיאור השכונה, הרחוב והבית שלפתחו עמד, ומתאר לנו אפשרות אחרת. הוא מתאר התרחשות רגשית שאפשרה לו לראות את המציאות בעיניים אחרות, בעיני הדמיון, בדיוק כמו שאנו, הקוראים, מתבוננים במציאות שלנו מבעד לחלון השיר. מה שמיוחד בשיר הזה הוא ששלושת בתיו מתארים מקום, מפרטים את רשימת המרכיבים השונים של המקום, ולמרות זאת אינם מוסרים לנו דבר אודות המקום עצמו. הבית הראשון מתאר הליכה בשכונה נידחת, ליד בית שאליו נהג המשורר ללכת בילדותו. מלבד המלה 'נידחת' איננו יודעים דבר אודות השכונה, באיזו ארץ או עיר היא נמצאת, איך היא נראית, אם היא מיושבת או שוממת. הבית השני מתאר, כמו זום של מצלמה המגדיל את תמונת השכונה עד שהוא מציג את כל הרחוב, והוא מפרט את מה שיש בו: רחוב ישן, "חֲנֻיּוֹת, מִדְרָכוֹת, אֲבָנִים, קִירוֹת וּמִרְפָּסוֹת וְחַלּוֹנוֹת," אבל למרות הרשימה המפורטת הזו איננו יודעים דבר אודות מה שאנו רואים, אילו חנויות יש ברחוב, איך סלולות המדרכות, מה צבע הקירות ומה אפשר לראות מבעד לחלונות. שום כלום. גם הבית השלישי, המתאר עמידה בפתח הבית, והתבוננות בדלת, אינו מוסר לנו פרטים שיאפשרו לנו לדמיין את המקום. וכך, דווקא בזכות מה שחסר בשיר הזה, שהוא תיאור של המקום המפורט כל-כך, נוצר הוואקום השירי המושך אליו את דמיוננו, ומפעיל את האמפתיה שלנו. כעת, כשאנו שבים וקוראים את הבית הראשון, אנחנו משלימים בדמיוננו את תחושת הנעורים המלאה בתשוקה גופנית, בארוס המשתלט על גופנו. החלון הריק שקוואפיס פותח בפנינו מחזיר אותנו, הקוראים, אל החוויה המינית הראשונה שלנו, אל זיכרון של מקום שבו התמלא כל גופני ברטט המרעיד של התשוקה המינית. וכשאנו ממשיכים להתבונן מבעד לחלון הריק אל הרחוב, משלים דמיוננו את תמונת המדרכות והקירות והחנויות והמרפסות, בזכות הזיכרון החי בתאי גופנו, של אהבה שמילאה אותנו בצעירותנו, והפכה את כל מה שסביבנו לעולם קסום ומרגש. וכשמבעד לחלון הריק של השיר אנו מתבוננים בדלת הבית, שאינה מתוארת בבית השלישי של השיר, אנו חשים בגופנו את זיכרון התשוקה שהצטברה בנו במתח כה רב, ואשר שבה לחיים בקסם ההיזכרות. באמצעות החסר מעורר בנו קוואפיס את התחושות הטבועות בגופנו, את התשוקה ואת האהבה, וכך הוא מזכיר לנו שהרגשות, אותם אנו מכנים בשם אהבה או תשוקה או געגועים, אינם מושג מופשט ו'רוחני' אלא תחושות גופניות מובהקות. כשקראתי את השיר נזכרתי בבית-הורי, ובתמונה מגיל שלוש או ארבע שבה מוטל הצל שלי על הקיר. אני משער שאדם זר יוכל לראות בצילום הזה תמונה תמימה של ילד ביישן מימים אחרים. אבל אני מתבונן בתמונה הזו בכאב שלא דהה עם השנים, וחש על גופי את החרדה של אותו ילד, חרדה שילדותו עברה עליו ללא הורים אוהבים, כצל חולף על פני קירות. יותר מחמישים שנה עברו מאז, וכבר הבנתי וסלחתי, וגיליתי שוב ושוב שחוסר האהבה כואב יותר ממכות.
ואני מתבונן בצילום של מאיה, שאינה מטילה צל על הקיר, ותוהה איך ייצרבו בזיכרונה בתי ילדותה.
האם יזכרו ילדי את ההתכרבלות בשמיכת החורף,
בסוף ימי הקיץ החמים,
כשהסתיו משמח אותנו בגשמים ורוחות קלילות?
אני מתבונן בצילומים שצילמו הילדים לאחרונה, ומנסה לנחש את זיכרונות הילדות שעוד לא נוצרו בהם. כשהם שבים לגלות את שעשועי הבית באוויר המצטנן,
או לומדים מחבריהם הבולגרים,
מה אפשר לעשות מאבטיח.
ואולי הם יזכרו לא את המראות, אלא דווקא את תחושת האצבעות.
ואני מתבונן בצילום אור השמש שיונתן צילם, הפותח בפני חלון אל האופן בו הוא מתבונן במציאות.
שבת שלום, דרור |
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.