239. דן ערמון: האפשרות

בעריכת דרור גרין

 

ינואר 239

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

 

---

 

---

לפני כשלושים שנה שלחתי את השיר הזה בדואר למנויי 'פיוט'. באותם ימים פגשתי מדי פעם בנסיבות חברתיות את דן ערמון, ובזכותו למדתי לאהוב את שיריו של אברהם בן-יצחק, שהשפיע עליו מאוד. כמו שיריו של אברהם בן-יצחק גם שיריו של דן ערמון הם שירי התבוננות, המציגים את עולם הטבע וגם את עולמו הפנימי של המשורר בצניעות יוצאת דופן. 

השירה המיוחדת הזו, המוקדשת כולה להתבוננות טהורה, מזכירה לי את המתודה הפנומנולוגית של הפילוסוף אדמונד הוסרל, המבוססת על שלושה כללים. 1. התרחקות והשעיית הדעות הקדומות; 2. תיאור התופעות כפי שהן והימנעות מפירושים; 3. הימנעות מהיררכיה. 

המתודה של הוסרל מציעה לנו לחקור את עולם התופעות באמצעות דיווח, הנקי ככל האפשר מפרשנות. תפיסה כזו מנוגדת, למשל, לתרבות הפסיכואנליטית של המאה-העשרים, העוסקת בעיקר בפירוש ופחות בהתבוננות במציאות עצמה. 

השירים של דן ערמון, כמו אלו של אברהם בן-יצחק, מתאימים מאוד לרוחה של המתודה הפנומנולוגית, וחורגים מן הזרם העיקרי של שירה המפרשת את המציאות או את עולמו הפנימי של המשורר. 

מפתיע אותי לגלות עכשיו, שהוסרל שימש כפרופסור באוניברסיטת פרייבורג שבגרמניה, ובאותה עיר עצמה פתח דן ערמון, המתגורר בתל-אביב, בית-ספר למורים לשיטת אלכסנדר. 

היכולת להקשיב, ולהתבונן, ללא ניתוח ושיפוט וביקורת, היא מיומנות רגשית נדירה, שרק מעטים ניחנו בה, והיא מאפיינת את שיריו של דן. בשיר הזה דן מתבונן ביכולת הזו שלו, "לָשֶׁבֶת, לְהַבִּיט", שלכאורה "אֵינָהּ נִרְאֵית אֶפְשָׁרִית". הוא אינו מסביר מדוע היכולת להביט ולהקשיב אינה נראית אפשרית, ומדוע הוא בכל זאת יושב במשך שעה, כאשר סביבו "הַדֶּלֶת הַפְּתוּחָה נִטְרֶקֶת" ו"הַקִּירוֹת כִּמְעַט נִקְרָעִים". הוא אינו מפרש את הפער והניגוד בין רעש החיים סביבו, לבין היכולת להתנתק לרגע ולהקשיב למציאות, כפי שהיא. הוא פשוט מתאר את המציאות הזאת, ומאפשר גם לנו, באמצעות היכולת האמפתית שלנו, לחוש לרגע באפשרות המיוחדת הזו. 

באמצעות תיאור פשוט וצנוע של אוושת עלי הצפצפה יוצר דן בדמיוננו את חוויית ההקשבה וההתבוננות המיוחדת הזו, שאחרים מכנים בשם מדיטציה, או הרפיה או מודעות. התמונה שהוא מציג טובה אולי מאלף מלים המסבירות את משמעותה של המיומנות הרגשית הזאת, המאפשרת לנו להרפות לרגע מהרגלים ומדעות קדומות, מנטיה להסביר ולפרש, כדי להבחין במציאות הפשוטה הסובבת אותנו. 

בשורות האחרונות של השיר מתאר דן תמונה אחרת, לכאורה רחוקה מאוד מתיאור עץ הצפצפה. כשהוא כותב "הַסְּפָרִים מְפַטְפְּטִים מְפַטְפְּטִים" הוא מתאר את ניגודה של אוושת עץ הצפצפה החרישית, את הרעש הגדול והמציף של הספרים, כלומר הידע שרכשנו במהלך חיינו, וגם את כל הדברים שאמרנו. היכולת הזו לשכוח את הידע ואת המשמעויות וההסברים הטבועים בנו, הוא התנאי ליכולת להרפות ולהקשיב, ולהתבונן. 

אני שמח לפתוח את השנה החדשה בשיר הזה, הנותן לנו במתנה רמז למיומנות הרגשית החבויה בנו, ואשר בדרך-כלל אנו מתעלמים ממנה, המיומנות של הקשבה והתבוננות, ללא פירוש וללא שיפוט, מיומנות המאפשרת לנו לשוב ולהבחין במציאות הסובבת אותנו, ומשתנה ללא הרף, באוושה דקה של מחוגי הזמן. 

וגם אני מנסה לתרגל את המיומנות הרגשית הזו מדי בוקר, כשאני פוקח את עיני ומבעד לחלון הגדול משתקף לעיני העולם, בתמונה המשתנה מדי יום, ואני שוכח את כל מחשבותי וזכרונותי ופשוט נמס לאטי, עם השלג המתפוגג לאור השמש. 

ועם החצר ההולכת ומתגלה מחדש. 

אני מאזין לפסיעות הסוס המושך את העגלה בשעת הבוקר המוקדמת,

לקשקוש היצולים ולברכת השנה החדשה של שכננו העגלון.

מאיה אוחזת בענף עץ הדובדבן הגמיש, אותו קשטו בשבילה שכנינו,  

ועוד מעט יצאו הילדים, כמו כל ילדי הכפר, ויעברו מבית לבית, לטפוח בענף על גב השכנים,  

ולברך אותם בברכת שנה טובה, כמדי שנה.   

   

אחר-כך יגיעו החברים מן העיר, עם ענפים משלהם, וכולם יזרקו את הענפים אל גג הרעפים, שם ינוחו עד לשנה הבאה.  

ובינתיים אנדה חוגגת יום-הולדת שמונה, ואני מכין לה עוגת תפוחי-עץ,

שהיא כה אוהבת.  

והיא מכינה לקראת המסיבה שתיערך בשבת עוגת גבינה,  

שריחה ימשיך לרחף בבית במשך כל היום.  

 

שבת שלום,

דרור