242. פרננדו פסואה: אתה, המיסטיקן
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
ינואר 242
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2012` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
הייתי שמח לפגוש את המשורר הפורטוגלי הגדול פרננדו פסואה (1888-1935), אבל נראה שזה מאוחר מדי, ואני מסתפק בספר שיריו החכמים (הוצאת 'כרמל') שתורגמו על-ידי פרנסיסקו דה קוסטה רייס ויורם ברונובסקי. הייתי רוצה לפגוש את פסואה משום שהוא מאשש את הנחתי שהמושג 'אני' הוא מושג מוטעה, ושהמושג הזה גורם לנו לוותר על דרכים רבות בהן אנחנו יכולים לבטא את עצמנו, כלומר לשחק במשחקי תפקידים רבים יותר (על כך כתבתי בפרק 'תיאטרון החיים', המסיים את ספרי 'אימון רגשי'). כל אחד מאתנו משחק בתפקידים שונים בסיטואציות שונות: ביחיסים אינטימיים, בעבודה, בחנות המכולת או בראיון בטלוויזיה. אבל בדרך-כלל אנחנו מתאמצים ליצור לעצמנו דימוי אחיד, ובכך לדכא את שאר האפשרויות, מתוך אמונה מוטעית שיש לנו רק זהות 'אותנטית' אחת. פסואה לא חשש לעשות זאת כבר לפני יותר ממאה שנים. הוא פרסם את שיריו בשמות שונים, לא בניסיון להסתתר מאחורי שמות בדויים אלא במטרה מובהקת ליצור דמויות שונות של משוררים, שכל אחד מהם כתב בסגנון שונה ולכל אחד מהם היתה ביוגרפיה דמיונית אחרת. כך הוא יצר את דמותו של המשורר אלווארו דה קמפוס, מהנדס שלמד באוניברסיטת גלאזגו וכותב שירה פילוסופית, וגם את דמותו של המשורר ריקארדו רייס, שהוא משורר קלאסי ואסתטי, חובב ורדים ועוסק בהתבוננות. פסואה כתב שירים כה רבים בשמם של המשוררים הבדויים שלו, ועד היום טורחים בספריה הלאומית בליסבון על עריכת שלושים אלף הטקסטים שלו שעוד לא פורסמו. פסואה מספר, במכתב שכתב למשורר צעיר, שהחל ליצור את הדמויות השונות עוד בגיל שש, כששוחח עם חברים דמיוניים, כתב להם מכתבים וכתב לעצמו מכתבי תשובה מהם. זו דוגמה נפלאה ליכולת הקיימת בכל ילד, המאפשרת לנו להיות פוריים ויצירתיים, המדוכאת על-ידי הורים ומבוגרים המבקשים לכפות על הילד דימוי-עצמי אחד, שנוח יותר לכוון אותו כרצונם. גם השקפתו של פסואה, כפי שהיא באה בשיר הזה, קרובה ללבי. זהו שיר מחאה נגד המיסטיקה, המעניקה משמעות לכל מה שאינו קיים במציאות ('אלהים', 'נפש', 'רוחניות' וכו'). פסואה מתאר את מציאות זמנו, לפני יותר ממאה שנים, ואני מופתע לגלות שדבר לא השתנה. גם אני מוקף באנשים שבשבילם "לְכָל דָּבָר יֵשׁ מַשְׁמָעוּת נִסְתֶּרֶת". הם מעולם לא היו בסין, אבל השבוע הם חגגו את פתיחת 'שנת הדרקון' הסינית. הם נפגשים למפגשי מחול דרווישיים, חוגגים את הולדת הקשת בענן, עוקבים אחרי הילות וצ'אקרות ומתרגשים מצירופי מספרים. אינני מזלזל במיסטיקה. המוח שלנו אינו מבחין במציאות כפי שהיא, והוא כופה עלינו ליצור תמיד סיפור שיתאר אותה, ולא אכפת לו אם הסיפור דמיוני או מתאים למציאות. אבל כאשר הסיפור שלנו אינו מתאים למציאות אנחנו משלמים על כך מחיר יקר, המתבטא במשבר. בעבר איש לא הטיל ספק בסיפור על אלי האולימפוס הדמיוניים, כפי שכיום איננו מטילים ספק בקיומה הדמיוני של 'מדינה' או בקיומו הדמיוני של 'כסף'. אבל מיסטיקה היא מה שלא ניתן לצפיה, לכימות ולתיעוד, וכל מה שמוגדר כ'לא חומרי'. פסואה טוען שהמיסטיקה מעוורת אותנו ומסתירה מעינינו את המציאות.
לראות, על-פי פסואה, פירושו לזהות את המציאות כפי שהיא, חסרת משמעות, שהרי המשמעות היא הסיפור שאנחנו מספרים, ולא המציאות עצמה. לראות, בעיניו, זו היכולת לקבל את חוסר המשמעות ואת החרדה הנלווית אליה.
ההתבוננות, בעיני פסואה, היא ההכרה שאין למציאות משמעות אחת ויחידה, או מסתורית, כפי שמציגים זאת המיסטיקנים. חופש ההתבוננות הוא מה שמאפשר לכל דבר במציאות "לֹא לִהְיוֹת נִתָּן לְכָל פֵּרוּשׁ".
היכולת להתבונן במציאות מבלי לפרש אותה היא, בעיני, המיומנות הרגשית הראשונה במעלה, המיומנות של מודעות רגשית. זו היכולת לחוש בגופנו את כל מה שמעורר בנו תחושת ביטחון או חרדה, ולסמוך על האינטואיציה הגופנית הזו שתאפשר לנו להתמצא במציאות ולשמור על חיינו. המודעות הרגשית, שלא כמו המודעות הקוגניטיבית, הרציונלית, מאפשרת לנו להבחין במציאות כפי שהיא, באמצעות תחושות גופנו, מבלי לפרש אותה או להסביר אותה או לבקר אותה. מי שמתרגל זאת מגלה איזה משקל הוא מסיר מעצמו כשהוא מוותר על כובד הסיפור המתאר והמפרש, או על המיסטיקה המקיפה אותנו מכל עבר.
ואני מתאמן בהתבוננות הזו, בהרים המושלגים בדרכנו לכפר קטן של מעיינות חמים בדרום בולגריה, ורואה רק הרים, ועננים, וחש בשלווה שבגופי.
וכשאנחנו מגיעים אל המעיינות החמים, מתחת לכיפת השמים, אני חש במים החמים, ומריח את ריחם. לא יותר.
גם ילדי יודעים להקשיב למגע המים על גופם,
לתנועת המים מהם והלאה,
ולשמחת הגוף הנע בתוך המים.
אני מניח לרגלי היחפות לחוש בשלג הרך, הקר, ולמעבר אל שלושים ושמונה המעלות של מי המעיין,
ויונתן חש במגע השלג בשערו, על כתפיו.
אנחנו חוזרים לבקר אצל המשורר בוריס כריסטוף, שאת שיריו שלחתי לכם לא מזמן, ולהתבונן מבעד לחלונותיו אל ציור הטריפטיכון של הנוף, שאינו זקוק להסברים.
כשאנחנו חוזרים הביתה אנחנו מוצאים את עצמנו בעולם חדש, מושלג,
שאפשר לגלגל בו כדורי שלג ענקיים,
ומוצאים את עצמנו בנוף חדש, שונה, שגם הוא אינו זקוק לפירוש או להסבר. זה פשוט ככה.
שבת שלום, דרור |
|
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.