246. רחל: רק על עצמי

בעריכת דרור גרין

 

פברואר 246

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

 

---

---

לפני שבוע צפיתי ביו-טיוב בהרצאה של רוני סומק, המספר על התפתחותו כמשורר. בין השאר הוא הזכיר את המשוררת רחל, ואמר: "השורה הכי אגואיסטית שיש בשירה העברית היא אגב השורה 'רק על עצמי לספר ידעתי'. אני, בתור מורה לספרות, צריך להיאבק בתלמידים שחושבים שהשורה הזו היא שורה שצריכים לשלוח טונות של רחמים לאותה משוררת שכתבה, משוררת מצוינת אגב, אבל השורה  'רק על עצמי לספר ידעתי' זה שורה שאומרת: הנה אני הקמתי גדרות תיל סביבי ולא מעניין אותי מה קורה מטר אחרי אותה גדר תיל."  

http://www.youtube.com/watch?v=D6HXMCFJNZ4

אני מעריך את מעורבותו החברתית של רוני סומק, המתבטאת בשיריו, בהם הוא משלב את שפת הדיבור בשפת השירה, ואת חיי היומיום העירוניים בדימויים המזכירים לעתים מוסיקת רוק. הוא אינו היחיד המפרש את המשפט "רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי" כביטוי של אנוכיות, או של משורר המסתגר בארבע אמות ועסוק רק בעצמו וברגשותיו. 

הביקורת של רוני סומק עשויה לשקף דווקא את התרבות הישראלית של תחילת המאה-העשרים, ביקורת שהופנתה אל המשוררת שהתגוררה בקבוצת דגניה, מרדת באידיאלים של הקבוצה ובחרה לכתוב שירה לירית, אינדיבידואלית. רוני סומק מייצג את המוסכמה החברתית הישראלית, הרואה באינדיבידואל גורם חתרני, ודורשת מן המשורר לשקף את המצב החברתי (כפי שעשה אלתרמן, למשל, ב'טור השביעי' שלו). 

אבל למרות הפשטות שבשירי רחל, כדאי להיזהר מלייחס לה נאיביות. המשפט "רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי" רחוק מאוד מאנוכיות, והוא מבטא את היפוכה הגמור. כשסוקרטס נשאל מדוע מספרים שהוא החכם באדם, הוא השיב: "מפני שאני יודע שאני לא יודע". גם רחל מודעת לחוסר הידיעה, ולתחושת אין-האונים של היחיד מול המציאות הקשה והמאיימת. 

 

רחל בלובשטיין (1890-1931), שנולדה בצפון רוסיה וכתבה שירים ברוסית כבר בגיל חמש-עשרה ולמדה ציור, טיילה בישראל כשהיתה בת תשע-עשרה, והחליטה להישאר. היא הצטרפה לחוות הלימוד לנערות על שפת הכנרת, אותה מתארת שולמית לפיד בספרה 'חוות העלמות'. היא הושפעה מאידיאל העבודה של א.ד. גורדון, והתעקשה על עבודת האדמה, מבלי לוותר גם על כתיבת שיריה. אבל כשהתברר שחלתה בשחפת סילקו אותה חברי 'דגניה' מן הקבוצה, והיא נאלצה לחיות בעיר, בודדה וזנוחה. 

למרות הבדידות והאכזבה שיריה של רחל אינם מבטאים כעס והסתגרות, וגם כאשר אלו שירים ליריים, אישיים, הם מבטאים את אהבת הנוף ואהבת האדמה, ובעיקר את נופי הכנרת. אהבת הארץ של רחל אינה אהבה פוליטית, חברתית, אלא אהבה אינטימית מאוד לא אנוכית, כפי שהניח רוני סומק. זו אהבה חסרת פאתוס המשותפת לרבים מקוראיה, ומסבירה את אהבתם אליה. במבט מאוחר אל תקופת החלוצים, נראה שדווקא המשוררת שידעה לכאורה לספר רק על עצמה, מבטאת יותר מכל משורר אחר את רוח התקופה. 

לא רק שהמשפט "רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי" אינו אנוכי ואינו מסתגר, אלא שיש בו גם לגלוג המבטא את היפוכו. למעשה, במשפט הזה אומרת רחל שמה שנראה כעולם צר אינו באמת כזה, והוא נכפה על-ידי בעלי-הכוח המשבשים את הבחירה האישית של היחיד. זו עשויה להיות ביקורת על 'הקבוצה' שהפקירה אותה בימי מחלתה, וזה מתאים גם לכל מעמד פועלים המדוכא על-ידי המונופולים והמעסיקים. 

מה שהופך את השיר הזה בעיני לאוניברסלי הוא הביטוי האותנטי של חרדת-הקיום הטבעית, "כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים." זו עשויה להיות חרדת-המוות, המתבטאת בחרדה מפני בעלי השררה והכוח. וכאן מה שרוני סומק מפרש כאגואיזם עשוי לבטא דווקא את המיומנות האנושית המשוכללת ביותר, את היכולת ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח גם במקום המאיים ביותר, כפי שויקטור פראנקל מתאר בספרו 'האדם מחפש משמעות'. וכך, התיאור "צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה" אינו מבטא אנוכיות אלא את היכולת להגדיר את גבולות היחיד גם כאשר כוחות גדולים ממנו מדכאים אותו. 

ביטוי יפה במיוחד של העמדה הצנועה והלא אנוכית של רחל ניתן למצוא גם בשיר הידוע, בו היא בזה לפאתוס הגבורה הלאומי, ומעמידה מולו את עבודת האדמה הפשוטה, האישית אך לא אנוכית:  

לֹא שַׁרְתִּי לָךְ אַרְצִי,

וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ
בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה,
בִּשְׁלַל קְרָבוֹת; 

רַק עֵץ יָדַי נָטְעוּ
חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים,
רַק שְׁבִיל כָּבְשׁוּ רַגְלַי
עַל פְּנֵי שָׂדוֹת.

מדי שבוע, עם השיר השבועי, אני שולח לכם גם משהו מ'צר עולמי', ולעתים יש מי שמפרש זאת כאנוכיות, או כחשיפה אישית מוגזמת. כמו רחל, גם אני מבטא כאן את חרדת-הקיום הבסיסית, וגם את הלם-הקרב שאינו מיוחד רק לי, וגם את תחושת המקום הבטוח שהנוף הסובב אותי, וחילופי מזג-האוויר, ועבודת הגינה יוצרים בי מדי יום מחדש. 

בשבועות האחרונים כיסה מעטה לבן וקפוא את הכביש, ומנע ממני את הליכת הבוקר הקבועה שלי (לאחר שהחלקתי על הקרח פעם ופעמיים). 

והנה לאט לאט מתחמם מזג האוויר, ואני יכול לשוב ולצאת להליכת הבוקר שלי, בטמפרטורה נוחה של חמש מעלות מתחת לאפס. 

לאחר שמתפזרים ערפילי הבוקר מופיעה השמש המאירה את העולם באור חדש, וממיסה לאט לאט את השלג העמוק. 

ושוב יכולים ילדינו לטפס על המתקן שבחצר, 

לקפוץ ממנו אל השלג הרך, 

וגם לנסות ולבנות איגלו מלבני שלג שנוצקו לתוך קופסה. 

הכביש מפשיר מהר יותר מן השלג, וכך נוצרת לאורכו שכבה קפואה ומוגבהת. 

פרחי הכפור מקשטים את חלונות המכונית,   

והופכים אותן לתערוכת אמנות סימטרית. 

ארבעת פסלי הגיבורות העירומות שעל הגשר החוצה את הנהר מתגלים מתחת למעטה השלג הנמס, 

לאחר ששרדו את הקור הגדול, 

והם ממתינים בסבלנות 

לבוא האביב. 

שבת שלום,

דרור