268. ישראל אלירז: אני כאן בשביל זה
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
יולי 268
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2012` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
כשהכרתי את ישראל אלירז, לפני שלושים שנה, בירושלים, הוא לא השתייך לזרם המרכזי של חבורת המשוררים, אבל כבר אז ידעתי שהוא ניחן ביכולת החשובה ביותר של משורר, כמו של כל יוצר, והיא היכולת האמפתית. ידעתי זאת כשגיליתי את סודו, כאשר קראתי את ספרו הנפלא של הסופר הפלסטיני הגולה ג'ורג' מתיא אברהים, 'דרך בית-לחם', בתרגומו של ישראל. אמרתי לישראל שהתרגום נקרא כאילו נכתב בעברית, וביקשתי שיראה לי את המקור בצרפתית. לא התפלאתי שהוא 'שכח' להביא את המקור בפגישתנו הבאה, וכבר אז ניחשתי שהוא עצמו כתב את הספר. היכולת הזו, לכתוב שירה מבעד לעיניו ומחשבותיו של אדם אחר, היא ביטוי לאמפתיה מיוחדת במינה. את תחילת דרכו כמשורר, לאחר שהתפרסם כמחזאי, כמחבר ליברית לאופרות וכסופר, עשה ישראל בשם בדוי, בזכות היכולת האמפתית שלו. בשנים שחלפו מאז הופתעתי לגלות שהיכולת הזו הלכה וגדלה, והפכה לסגנון ספרותי-שירי חדש. ישראל אלירז אינו דומה לכל משורר אחר, וכתיבתו מיוחדת במינה. כשאפלטון הציע לגרש את המשוררים מן העיר ולמנות פילוסוף כשליט נאור, הוא לא חשב על הצירוף המיוחד הזה של משורר-פילוסוף. בספריו האחרונים יצר ישראל סוג חדש של שירה, שירת-התבוננות שאינה מורכבת משירים בודדים, אלא מרצף של מבטים-הרהורים היוצרים מעין תנועת מצלמה מתחילתו של הספר ועד סופו. זהו רומן בתמונות. כמו בספריו הראשונים של ישראל ההתבוננות בעולם, בטבע, היא המאפיין המרכזי בשיריו. מה שהופך את שיריו האחרונים לשירה פילוסופית היא ההתבוננות הפנומנולוגית, הלא-שיפוטית, שפותחת לנו צוהר חדש לראות דרכו את העולם. מאוד שמחתי כשהאיש מן המכולת בא השבוע עם הדואר, ומסר לי מעטפה שבתוכה הצפין ישראל את ספרו החדש, 'הילולות', שיצא לאור בהוצאת 'קשב לשירה'.
אם בשיריו הראשונים התבונן ישראל בבית, בעץ, בתנועה, בשיריו האחרונים הוא מתבונן בתנועת המחשבה המודעת לעצמה. זו לא רק המודעות הקוגניטיבית, אלא המודעות הרגשית המתמקדת בחושים, בתחושות המדויקות של הגוף. ישראל עבד במשך שנים רבות עם המלחין יוסף טל, וכתב עבורו את הליברית לאופרות שלו ('אשמדאי', 'מצדה' ו'יוסף'), ולא מפתיע לגלות מבנים מוסיקליים בספריו. הספר הילולות נפתח, כמו יצירה סימפונית גדולה, ב'אוברטורה', פתיחה שאחריה מוצג השיר הראשון, אותו הבאתי כאן:
הפתיחה הקצרה הזאת מציגה את השאלה המניעה את המסע השירי-פילוסופי של ישראל: "הַאִם יֵשׁ דָּבָר מֵעֵבֶר לַדָּבָר הַנִּרְאֶה?" כלומר, האם ניתן לדבר על משהו שאינו נתפס בחושים? האם אנחנו יכולים להבין את מה שרואות עינינו, שהוא "כְּמוֹ זְבוּב שֶׁמּוֹבִיל אוֹתָנוּ אֶל דְּבַשׁ הַהִלּוּלוֹת"? הספר הזה הוא מסע הקורא לנו לחוות את ההילולות של חיינו, גם כשאיננו יכולים להסביר לעצמנו את מתק הדבש, את הפשר והמשמעות של הדברים. בשיר הפותח את הספר מציע לנו ישראל להתמודד עם חוסר הפשר של המציאות באמצעות התבוננות פשוטה, באמצעות מודעות רגשית לחושינו, שהיא היוצרת בנו את תחושת המקום הבטוח, שבלעדיה איננו יכולים להתקיים. בשיר הזה מוותר ישראל על שני החושים אותם ניתן לתאר רק באופן סובייקטיבי, חוש הטעם והריח, ובוחר בחוש הראיה ("כָּל מַה שֶׁרָאִינוּ") והשמיעה ("כָּל מַה שֶׁאָמַרְנוּ") והמישוש ("מַעְדֵּר הוּא מַעְדֵּר"). ישראל שולל את הגישות הפילוסופיות המטילות ספק בקיומם של הדברים. הרי מה שמאפשר לנו ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח בעולם הוא הידיעה שמה שאנחנו רואים יתקיים גם מחר בבוקר: "כָּל מַה שֶׁרָאִינוּ חַיָּב לְהֵרָאוֹת מֵחָדָשׁ". האם יש ידיעה בטוחה מכך? ומהתבוננות בעולם שמחוץ לנו עובר ישראל להתבוננות במה שהופך אותנו לקיימים בעולם, ולצורך שלנו לשוב ולהגדיר מחדש, בכל רגע, את קיומנו בעולם: "כָּל מַה שֶׁאָמַרְנוּ חַיָּב לְהֵאָמֵר מֵחָדָשׁ". כל מה שאמרנו הוא החוזה שלנו עם עצמנו, עם העולם ועם אחרים. לעתים אנחנו מאמינים שאין צורך לחזור על מה שכבר נאמר, ואנחנו מופתעים לגלות שאחרים שוכחים, או שאינם מבינים, את מה שאמרנו, ומפרשים באופן מוטעה את הצהרת הכוונות שלנו. כדי להמשיך את המסע הקיומי שלנו, אומר ישראל, כל מה שאנחנו ומה שמקשר אותנו לאחרים "חַיָּב לְהֵאָמֵר מֵחָדָשׁ" בכל רגע, כל הזמן. וכדי שלא נטעה להעניק למלים ולהרהורים משמעויות דמיוניות או 'רוחניות' או מופשטות, הוא מחזיר אותנו אל המציאות ואומר: "דָּבָר אֵינוֹ מָשָׁל", כלומר מה שאנו רואים ושומעים וחושבים הוא המציאות עצמה. השיר מסתיים בהצהרה: "אֲנִי כָּאן בִּשְׁבִיל זֶה". האם במלים "אֲנִי כָּאן" התכוון ישראל לחיים עצמם, לתהליך הבלתי-פוסק של התבוננות והרפיה ממשמעויות ודעות קדומות וקבלת המציאות, או לספר הזה, ולמסע-ההתבוננות שהוא מתאר בו, המסתיים כך בשיר האחרון:
כשהוא שב וכותב "וַאֲנִי כָּאן בִּשְׁבִיל זֶה", ואחריו מופיעה השאלה "אֵיךְ מַמְשִׁיכִים מִכָּאן?", הוא סוגר את מסע-ההתבוננות אותו חלק איתנו בספר הזה, ופותח לכל אחד מאתנו את השאלה האישית, של ההתמודדות עם חרדת-המוות ושל המחר. וכמו שהספר נפתח באוברטורה מוסיקלית, הוא מסתיים בקודה, כלומר במעין סיכום שלאחר הסיום:
זו קודה אכזרית ומפוכחת. אם הספר כולו הוא מסע המתאר את עבודת ההתבוננות היומיומית, המאפשרת לנו להתמודד עם חרדת-המוות באמצעות טקסי החזרה על מה שאמרנו ועל מה שראינו, היוצרים בנו תחושה של מקום בטוח, הרי שכאן הוא שב ומעמת אותנו עם מה שלא נוכל להסתיר מעצמנו, עם המוות "שֶׁאֵין עוֹד מַה שֶׁיַּעֲצֹר בַּעֲדוֹ מִלָּבוֹא". ישראל הוא משורר צעיר בן שבעים ושש, אבל כפי שאין הוא חושש להביט במציאות חסרת הפשר כפי שהיא, ולשוב ולהעניק לה משמעות, הוא אינו חושש גם להביט במוות הצפוי כפי שהוא, ולדעת "מָתַי הַהִלּוּלָה הִיא מַה שֶׁעוֹד מְעַט הִיא כְּבָר לֹא". גם אני אינני שוכח את חרדת-המוות הפרטית שלי, שהרחיקה אותי מטראומת המלחמה אל שלוות הכפר הבולגרי, וכדי ליצור את המקום הבטוח שלי אני שב ומרפה מכל הפירושים והמשלים, ומנסה להתבונן במציאות כפי שהיא, כי אני כאן בשביל זה. אני מתבונן בעשרים גזעי העצים העתיקים המוטלים בחצר,
ובוחר לי אחד שאוכל לעבד ולהחליק וללטש,
למרוח בלכה ולהפוך אותו לשרפרף או כיסא בקפלת המדיטציה שבגן-הוורדים שלי.
גם אפרת מתבוננת בעולם הצומח סביבנו כפי שהוא, ושבה ויוצרת בו מקום בטוח שגם מאכיל אותנו. היא מנענעת את עץ השזיף הבשל, ואוספת את השזיפים שנפלו על יריעת פלסטיק גדולה, כדי להכין מהם מיץ לימי החורף.
והיא חותכת ומסדרת את האגסים בסל נצרים, על מתקן העץ שבניתי לילדים,
אני לועס את חלת-הדבש שהביאו לי השכנים מן הכוורת שבחצרם, כמתנת יום-הולדת,
ומרתיח כמות כפולה של חלב עזים, שחלבה שכנתנו.
מאיה ממהרת לעמוד לידי, כדי שאאסוף את קצב החלב הרותח ואמזוג לה לכוס,
והשפם הלבן מעיד על הנאת הרגע שלה.
הפעם הגבינה גדולה מהרגיל.
דבר אינו משל. כשאנדה רעבה, היא קוטפת לעצמה מלפפון, ואוכלת.
הנה כך מתנהלים חיי הכפר. כששערו של מוריה מתארך, באה הספרית, מושיבה אותו על כיסא בחצר,
וגוזזת את שערו, כשכולנו מתבוננים ומייעצים.
בחוץ עובר השכן המוביל קש מן השדה, בעגלת העץ שגלגליה ברזל, כמו פעם, כמו עכשיו.
וגם מסיבת יום-ההולדת שלי מתנהלת בחוץ,
וכשהילדים משחקים ההורים אוכלים את מה שגדל בחצר,
וכשהשמש שוקעת והאוויר מצטנן, אנחנו רוקדים.
שבת שלום, דרור |
|
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.