281. פרקסילה: היפה מכל

בעריכת דרור גרין

 

אוקטובר 281

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

---

---

המשוררת פרקסילה חיתה ביוון במאה החמישית לפני הספירה, ושורותיה השתמרו בעיקר בזכות ציטוטים מתוך שיריה בכתביהם של סופרים קדומים. היא היתה ידועה במיוחד בשירי היין שלה. את השיר שבחרתי השבוע מצאתי בספרו של יורם ברונובסקי, 'שורה של אודיסיאות', אנתולוגיה קטנה בתרגומו של מי שהיה מהמשכילים שבמבקרי הספרות הישראלים, ובזכות המאמרים והיומנים שפרסם במוסף הספרותי של 'הארץ' התוודעתי בילדותי אל התרבות הקלאסית העשירה שהביא אתו. 

משיריה של פרקסילה נותרו רק חמישה, ואני מביא כאן את הראשון שבהם. השיר הזה הוא קטע מהימנון של פרקסילה, שבו נשאל אדוניס על-ידי המתים בהדס מהו הדבר היפה ביותר שהוא משאיר על-פני האדמה. 

במיתולוגיה היוונית נגזר על אדוניס להתגורר עם פרספונה, מלכת השאול, ולוותר על החיים על-פני האדמה. הסיפור המיתולוגי של השאול מייצג את תפיסת החיים והמוות, ומילותיו של אדוניס מתאימון לכל אדם הנוטה למות, ומתבונן במבט אחרון אל העולם, בטרם ייפרד ממנו, ומוריש לנו, הקוראים, את היפים שבזכרונותיו. מזמן לא פגשתי שיר העוסק באופן מלבב כל-כך בפשר החיים. 

כל חיינו אנחנו מנסים להתעלם מחרדת-המוות, הטבעית כל-כך, ומן הידיעה שחיינו יסתיימו ביום מן הימים, ואנחנו משקיעים את כל משאבינו ביצירת תחושה זמנית של מקום בטוח. רבים עסוקים בביטחון הבסיסי, בפרנסה, בבריאות, במשפחה ובמסגרות חברתיות, ומעטים יותר עוסקים ביצירה אמנותית היוצרת תחושה של שליטה זמנית במציאות. 

בזמן הקצר הזה שבין לידה ומוות אנחנו כה עסוקים בהתעלמות מחרדת-המוות וביצירת תחושת המקום הבטוח עד שרק לעתים רחוקות אנחנו מתפנים להשתהות ולהשתאות מיופיו של העולם. רק ברגע שלפני המוות, כפי שכותבת פרקסילה, מאבדת חרדת-המוות את כוחה, והדובר בשיר יכול להתבונן בעולם כפי שהוא, וליהנות מיופיו. 

בארבע השורות הראשונות של השיר מהלל אדוניס את פלאי הבריאה. אם ציפינו לשמוע מפיו של ההולך למות התבוננות רעננה ביופיו של העולם, אנחנו צפויים לאכזבה. "הַיָּפֶה מִכָּל שֶׁאֲנִי מַשְׁאִיר אַחֲרַי הוּא אוֹרָהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ. אַחֲרָיו יָפִים הַכּוֹכָבִים הַזּוֹהֲרִים, וּפָנָיו שֶׁל הַיָּרֵחַ." הערצת אור השמש והירח והכוכבים היתה מאז ומתמיד ביטוי שגור, כמעט בנאלי, בספרות ובשירה, וגם לנו היא מוכרת עוד מפרק א' בספר בראשית: 

אבל שורות אלה הן רק פיתוי המוליך אותנו אל מלכודת משעשעת המדגישה את הפאתוס והגיחוך שבהערצת פלאי הבריאה, ומחזירה אותנו אל הדברים הקטנים, המחברים אותנו אל יפי הטבע ואל ההבנה ש"יָפֶה גַּם הַמְּלָפְפוֹן הַבָּשֵׁל, וְהָאַגָּס וְהַתַּפּוּחַ". אלו, כמובן, אינן מילותיו של אדוניס, שנשלח על-ידי אפרודיטה אל השאול בזמן היוולדו, אלא מיללותיה של המשוררת פרקסילה, המחזירה אותנו אל הממשות היומיומית של חיינו: אל ההתבוננות בחילופי העונות, בפירות ובירקות הצומחים ונקטפים על-ידנו, אל הפריחה והכמישה. היכולת לראות את היופי במלפפון, באגס ובתפוח מחזירה את נקודת הכובד אל ההתבוננות הפרטית, האינדיבידואלית שלנו, ואל נקודת המבט המיוחדת שמתוכה אנו מגלים את היופי בפרטיה הקטנים והזניחים של המציאות. 

הסופר זנוביוס, ששמר את השיר הזה בקובץ הפתגמים שליקט, בז לתפישת-עולמה של פרקסילה, והוסיף הערה: "רק שוטה גמור יעמיד על אותו המישור מלפפונים עם השמש והירח". 

אבל פרקסילה לא השוותה את המלפפון עם הירח. היא הציעה לנו לצאת מן האופן השיגרתי בו אנו מתבוננים בעולם, מן הביטויים השגורים והאמונות המקובלות, ולהתבונן בו מדי יום מחדש, לשים לב לפריחת התפוח ולמלפפון המבשיל, ולגלות את יופים. גילויו של היופי הוא מעשה היצירה שכל אחד מאתנו ניחן בו, ואנחנו יכולים למצוא את היופי בעולם באמצעות התבוננות בלתי-אמצעית בטבע הסובב אותנו, או באמצעות יצירה אמנותית כמו ציור או פיסול או הלחנה או קריאת שיר. ההתבוננות היצירתית האישית הזו היא מה שמאפשר לנו ליצור לעצמנו, בכל רגע מחדש, תחושה של מקום בטוח, ולהעניק פשר לחיינו. 

וזו הסיבה שמדי שבוע אני מציע לכם כאן להתבונן בעולם במבט חדש מבעד לשיר הפותח חלון אל המציאות, ואני חולק אתכם את יופיו של העולם המשתקף מבעד לחלוני, בכפר הבולגרי הקטן שבו אנו חיים. 

השבוע התבוננתי בעיניים חדשות בשלכת המשנה את נופו של הנהר, 

בעלים המרפדים את השבילים, 

ובגזעים המשתקפים בזרימה האיטית. 

את ההתבוננות הזו חלקתי עם שש נשים מיוחדות במינן, שבאו אלי מישראל לשבעה ימים רצופים של סדנת אימון רגשי,  

ויחד התבוננו בעולם בעינים חדשות. 

התבוננו בשכנתנו בבה מגה, בת השמונים ושמונה, 

שהכינה לכבודנו בניצה טריה (המאפה הבולגרי הדומה לבורקס), 

סיפרה לנו על ימי נעוריה, 

ועל העץ שגדל סביב ברז בחצר,  

יחד טעמנו מן היין שהכינה,   

והשתאינו למראה גן הירק ועצי הפרי שהיא מגדלת לבדה, במו ידיה, כבר ארבעים שנה, מאז מות בעלה, והפלפלים שהיא מייבשת, 

יחד ביקרנו אצל סופקה שכנתנו, שלימדה אותנו להכין את הבצק לבניצה, וצילמנו אותה ואת שאר שכנינו, 

וביום האחרון, לפני שנפרדנו, חגגנו במכולת של הכפר, בה הצגנו את כל הצילומים שצילמנו בשבוע האחרון,  

יחד עם כל התושבים,  

ועם ראש הכפר,  

שנפרדו ממשתתפות הסדנה באהבה רבה. 

ולאחר שבוע עמוס באירועים ואנשים שבתי להתבונן ביופי המלווה אותי בביתי שלי,  באפרת. 

שבת שלום,

דרור