298. סירקה טורקה: הדרך הביתה

רק לאחרונה התוודעתי לשיריה של סירקה טורקה (Sirkka Turkka), בזכות אגי משעול שהביאה אותם איתה לסדנה המשותפת שלנו. סירקה טורקה היא משוררת פינית שנולדה בשנת 1939, ופרסמה ספר פרוזה אחד ושנים-עשר קבצי שירה. שניים מהם יצאו לאור בעברית, בתרגומו של רמי סערי, בהוצאת 'כרמל'. היא היתה ספרנית וטיפלה בסוסים, וכשהיתה כמעט בת ארבעים עזבה את חיי העיר ועברה לגור ביער, לבדה (מן השירים ומצילום שמצאתי באינטרנט אני מבין שהיא מגדלת כלב). 

הסיפור על המשוררת שעזבה את הציוויליזציה ובחרה לגור בטבע נגע ללבי, משום שגם אנחנו בחרנו להתרחק מן העולם המתועש, הצרכני והתחרותי ולהתיישב בכפר קטן ונידח, בחיק הטבע. זו אינה בחירה קלה, משום שלמרות היתרון הגדול של החיים בטבע היא דורשת מאתנו גם להתרחק מחברים וממשפחה ומאנשים שאנחנו אוהבים. אבל סירקה טורקה בחרה להתרחק לא רק מן הציוויליזציה, אלא גם מבני-האדם, וזה מה שבולט כל-כך בשיריה. 

השיר נפתח בהצהרה תמימה, לכאורה: "בִּמְעוּף צִפּוֹר אֶפְשָׁר בְּהֶחְלֵט לְהַגִּיעַ הֵנָּה". רק בקריאה שניה אנחנו יכולים לדעת שזו הצהרה הומוריסטית, המעידה על נושא השיר, שהוא הבחירה של המשוררת להתרחק מבני-אדם. זה אינו הומור במובן המבדח, אלא הומור הנובע מן הפער המביך שבין הציפיות של הקורא לבין המציאות השירית שבה הוא נתקל. המלים "אֶפְשָׁר בְּהֶחְלֵט לְהַגִּיעַ הֵנָּה" יוצרות בנו, הקוראים, ציפיה לתיאור מקום אליו מגיעים בני-אדם. אבל המוקש טמון כבר בחלקו השני של המשפט: "רַק שֶׁקְּצָת קָשֶׁה לִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶךְ". 

המשפט השני מסביר, לכאורה, את מהות הקושי שמוזכר במשפט הראשון: "בַּהַתְחָלָה תָּעוּ הָאֲנָשִׁים", אבל המלה הסתמית "הָאֲנָשִׁים", שאינה מלווה בכל התייחסות אישית, מתחילה ליצור בנו תחושה של ניכור. תחושה זו מתחזקת כשהמשוררת כותבת "אַחַר כָּךְ הִפְסִיקוּ לְנַסּוֹת", ללא כל ביטוי של רגש לניתוק הזה מבני-אדם. 

גם המשפט השלישי נשמע כהצהרה תמימה: "הַצִּפֳּרִים לְעֻמַּת זֹאת בָּאוֹת דֶּרֶךְ קֶבַע", אבל על רקע הניתוק מבני-האדם ההצהרה הזו יוצרת בנו תחושה של תחליף לקשר האנושי באמצעות הביקור הקבוע של הציפורים. כמו המחזוריות בטבע, גם הביקור הקבוע של הציפורים יוצר בנו תחושה של מקום בטוח. 

המשפט הרביעי סוגר את המסר שבוטא בשלושת המשפטים הראשונים: "אֲנַחְנוּ גַּם אֵינֶנּוּ מְחַכִּים לְאַף אֶחָד בִּמְיֻחָד". כאן יכול היה השיר להסתיים. המסר של ניתוק מבני-אדם ואמפתיה לטבע באמצעות הציפורים, עובר באופן מדויק במבנה השירי של א-ב-א-ב (ציפורים - בני-אדם - ציפורים - בני-אדם), כשתנועת המטוטלת הזו מטלטלת אותנו רגשית מן הציפיה האנושית הפשוטה שלנו אל המציאות הרגשית המיוחדת של המשוררת. אבל המשפט האחרון מסתיים במלה "בִּמְיֻחָד", הפותחת את המשכו של השיר בשתי השורות המסכמות אותו. המלה הזו מבהירה לנו שלמרות שהמשוררת אינה מצפה לאנשים, יש לה ציפיה למשהו או למישהו אחר. המלה "אֲנַחְנוּ" שבה ויוצרת בנו, הקוראים, ציפיה לאדם נוסף, המתגורר עם המשוררת בלב היער. 

ושוב, בהומור אכזרי במקצת, קוטעת המשוררת את ציפיותינו, כשבמשפט החמישי היא מגלה לנו ש"אֲנַחְנוּ" הם המשוררת והכלב שלה, הזוקף לפתע את ראשו, וגורם לה להפסיק לרגע את הכתיבה. לאחר ארבעת המשפטים שתיארו את הניתוק של המשוררת מבני-אדם, המשפט החמישי הוא תיאור נרטיבי, המספר לנו על התרחשות ששבה ומעוררת בנו מתח וציפיה למישהו שיקיש בדלת. אבל גם הציפיה הזו נכזבת, כשבמשפט השישי אנחנו לומדים שזו רק הביצה "הַמִּדַּפֶּקֶת עַל קִירוֹת הַסִּיר בַּמַּיִם הָרוֹתְחִים נוֹרָא". 

ללא המלה האחרונה בשיר, "נוֹרָא", היינו נותרים בתחושה קשה של ניכור. אבל הרגשות שלא בוטאו בשיר כולו מופיעים כולם במלה הזו, שאין בה צורך כלל לתיאור המים הרותחים. הרי למים יש נקודת רתיחה קבועה, והם לא רותחים מעט או הרבה, בעדינות או "נוֹרָא". המלה הזו, המבטאת תחושה קיצונית, היא הביטוי היחיד לרגש, כלומר לתחושה גופנית שהיא תגובה למציאות החיצונית. אבל דווקא ייחוס המלה "נוֹרָא" למים הרותחים בסיר, מדגיש את השלווה והביטחון שיש בבחירתה של המשוררת לנתק את עצמה מן הסביבה האנושית. 

גם השיר הצמוד לשיר הזה, על אותו הדף בספר 'עמוק בלב היער', נכתב מאותה נקודת מבט של הציפורים המעופפות, נקודת מבט לא אנושית, המתארת את אורח חייה המיוחד של המשוררת: 

עַל הַקִּיר מַפָּה. אֲנִי מוֹלִיכָה אֶת הָאֶצְבַּע לְאֹרֶךְ קַו הַחוֹף.

הֵנָּה פֹּה יֵשׁ כֵּף קָטָן. עוֹלֶה מִשָּׁם עָשָׁן. וַאֲנִי

כָּאן, בְּדִיּוּק מִתַּחַת לֶעָשָׁן הַזֶּה.

כל אחד מאתנו בוחר לממש בדרך שונה את הצורך הבסיסי, הקיומי, למצוא מקום בטוח בעולם הסוער והמשתנה בו אנו חיים. האמפתיה, שהיא המיומנות הרגשית הטבועה בנו מלידה, גורמת לרוב בני-האדם לחיות בחברה האנושית, בציוויליזציה. בשנים האחרונות מתרחבת האמפתיה האנושית מעבר ליחסים שבין בני-אדם, והיא כוללת גם את הביוספרה, את העולם בו אנו חיים. נדמה לי שסירקה טורקה מצליחה, בעדינות ובהומור, לעורר את האמפתיה שלנו לעולם הטבע, הרחוק כל-כך מחיינו המתועשים. 

האם האמפתיה לטבע גרמה למשוררת לוותר לחלוטין על האמפתיה לבני-האדם, כפי שהיא מתארת בשיר הזה? אינני בטוח. אני יכול להבין את החרדה שלה מפני בני-אדם, ואת הצורך להתרחק מן האלימות והרוע והמאבק הבלתי-פוסק. אבל כפי שסירקה טורקה מעוררת בשיריה המיוחדים את האמפתיה שלנו לעולם הטבע, היא עושה שימוש באמפתיה שלנו כדי לשוב ולהתחבר באמצעותה אלינו, הקוראים, ובכך לשמר גם את האמפתיה האנושית שלה. ברגע זה, כאשר אנו קוראים את שירה של המשוררת הרחוקה והמבודדת, היא מכניסה אותנו, הרבה יותר מאשר את הציפורים, אל המקום הרגיש והכואב ביותר שלה, ומאפשרת לעצמה לחלוק אתנו את עולמה. 

בטבע העוטף אותנו פסגות ההרים עוד מושלגות, 

ואצלנו מטשטש הגשם את מה שבחוץ, 

בטיפות גדולות. 

אנחנו יוצאים לטיול בוקר בטבע, 

ופוגשים את השכנות,   

החוזרות עם העדר מן המרעה, 

ואת השכנות, 

שיצאו לקטוף ענפים ארוכים שישמשו אותן להדליית העגבניות.  

גם מאיה אוספת ענפים,   

ויונתן מצלם.  

אנחנו חוזרים אל הבית החם,  

לומדים לכתוב תווים, 

לכתוב את העיתון המשפחתי, 

לנגן,

ולהלחין בתוכנת המחשב. 

משהו מתחיל לפרוח בחצר, 

ועוד מעט יפרחו גם הצבעונים. 

עוד מעט יגיע האביב, ולקראת חודש מרץ מתקיים שוק של מרטיניצות בכיכר העיר. מרטיניצות הן חוטים שזורים בלבן ואדום, אותם עונד כל בולגרי על ידו או על בגדו, עד שהוא מבחין בחסידה או בניצן המבשר על בוא האביב, ותולה את המרטיניצה על הענף. 

גם אנחנו מצטיידים במלאי מרטיניצות. 

החג עוד לא כאן, אבל אצל מאיה כל יום פורים. 

שבת שלום, וחג שמח,

דרור