307. יואל הופמן: הדבר היפה בעולם

יואל הופמן כתב סיפורים נפלאים ב'ספר יוסף', ועוד תשעה ספרים שיצאו לאור כספרי פרוזה. בזכות העיצוב המיוחד של הספרים, המורכבים מקטעים קצרצרים ממוספרים, המודפסים בצד אחד של הדף, ומתארים מציאות או דמות ללא נרטיב או קו סיפורי מובהק, נוצר לספריו של יואל דימוי של פרוזה חדשנית. הסירוב שלו להתראיין יצר סביבו אווירה מיסטית שמעצימה את הדימוי המיוחד של ספריו. 

היינו פעם חברים, ובזכותו (ובזכות ורדה) עברתי להתגורר בצפת, בנוף המשקיף אל הכנרת. מאוחר יותר, כשיואל עזב את ביתו שבצפת, נפרדו דרכינו. לא במקרה הבחנתי בין 'ספר יוסף', ספר הפרוזה הראשון שלו, לבין כל ספריו האחרים, שבעיני הם ספרי שירה, למרות שהם ארוזים כספרי פרוזה. אלו הם, למעשה, פואמות ארוכות המורכבות ממאות קטעים קצרצרים, שיש ביניהם קשר נושאי, אך לא עלילה. 

באמצעות מעשה התחפושת הזה, כלומר השיר המסתתר מאחורי מסווה של פרוזה, יצר יואל ז'אנר שירי מעניין ומעשיר. בקריאה ראשונה נדמה שזה ז'אנר חדשני של שירה הגותית, פילוסופית, אבל מי שמכיר את תרגומיו של יואל, שהוא גם פרופסור לתרבות וספרות יפן, לא יתקשה למצוא בשיריו את רוח שירי ההייקו והטנקה. באופן מפתיע, אפשר למצוא בשיריו של יואל את השפעתם של אריסטו, דקרט ופרויד, שהוא כה מתעב. 

מה שאני אוהב בשיריו של יואל הוא השילוב בין התבוננות בפרט קטן מן המציאות לבין הרהור שמזעזע את החשיבה השגרתית ומעניק לקורא התבוננות חדשה במציאות. בכך קרובים שיריו של יואל לשירי הטנקה (אבל נבדלים מהם בכך שקטעי השירה הקצרים הם תמיד פרטים קטנים מנושא רחב וגדול, שבו מתמקדת הפואמה. 

השיר שבחרתי הוא הקטע השביעי בספר 'כריסטוס של דגים', שיצא לאור בהוצאת 'כתר' בשנת 1991. השיר נפתח בשאלה: "לָמָּה אֲנִי מְסַפֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?" לכאורה, מתייחסת השאלה לשישה השירים הקודמים לשיר הזה, הפותחים את הספר, ובהם סצינות קטנות מחייה של דודתו מגדה. 

אבל התשובה לשאלה רטורית זו, המוצגת במשפט השני של השיר, מציעה אפשרות אחרת: "מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ אֵדַע יוֹם אֶחָד [בְּהֶסַּח הַדַּעַת] מַהוּ הַדָּבָר הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם". כלומר, התשובה אינה מתייחסת לסיפורים הקטנים על דודה מגדה, אלא לצורך של המשורר לספר סיפור. זו אמירה מפתיעה דווקא אצל סופר שכותב במכוון ספרים שאין בהם נרטיב או סיפור מסגרת ברור. 

אולי דווקא מתוך הניסיון לשבור את המסגרת של הרומן הקלאסי, העלילתי, וליצור צורה ספרותית חדשה, מקוטעת, המזכירה את ז'אנר זרם החשיבה האסוציאטיבי, הפסיכואנליטי, מגיע יואל להבנה של טבע האדם, המנוגדת להנחה הבסיסית שלו. כשהוא כותב "מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ", הוא מרמז על התהליך הרגשי המניע אותנו (כלומר על פעולת המוח שלנו), שהוא תהליך המורכב מיחידות קטנות של סיפורים, דומות מאוד לשירים של יואל הופמן. 

יואל אינו מתכוון לסיפורים מתוכננים, המסופרים מתוך מודעות קוגניטיבית, רציונלית, אלא למודעות רגשית לצורך לספר סיפורים אסוציאטיביים, שרק "בְּהֶסַּח הַדַּעַת" יוצרים בנו הבזק של מתן פשר לחיינו. יואל יודע שהסיפורים שאנו מספרים אינם מתארים את המציאות כפי שהיא 'באמת', אבל הם הכרחיים משום שהם אלו המאפשרים לנו להתמצא בעולם, באופן חלקי. ומהי ההתמצאות, אם לא היכולת להעניק ערך לדברים שאנו רואים, לקטלג את הפרטים הקטנים וליצור היררכיה של ערכים. 

משמעות ההצהרה הזו של יואל בנוגע לצורך לספר דברים, מנוגדת באופן מהותי לתורות הזן והבודהיזם, עליהם כתב בספריו האקדמיים, שלכאורה משפיעים גם על כתיבתו, לפחות באופן צורני. אבל שלא כמו תורות המזרח, המפצירות בנו להרפות מיוזמה ומפעילות מיותרת, כדי ללמוד להקשיב ולחוות את המציאות כפי שהיא, יואל מציע לנו להיות אקטיביים, ולספר את סיפורי חיינו, שבלעדיהם אין לחיינו משמעות (כלומר, שבלעדיהם לא נדע "מַהוּ הַדָּבָר הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם"). 

אבל יואל אינו מסתפק בצורך לספר סיפורים ולהגיע להארה. גם לאחר שנדע "מַהוּ הַדָּבָר הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם", יהיה עלינו לשוב ולספר אותו, כדי שלהארה הזו תהיה משמעות בחיינו, והיא תהפוך לממשית. כדי למנוע מאתנו לטעות ולחשוב שאם נספר את הסיפורים הקטנים של חיינו נגיע להארה גדולה בדבר טבעו 'האמיתי' של העולם, הוא טורח להדגיש, באמצעות הומור, ש"הַדָּבָר הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם" יכול אפילו להיות "צִנְצֶנֶת שֶׁל פִּלְפֵּל שָׁחוֹר". אבל מה שהופך את ה"צִנְצֶנֶת שֶׁל פִּלְפֵּל שָׁחוֹר" ל"דָּבָר הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם" אינו תכונה מסוימת הנמצאת באותה צנצנת, אלא אך ורק המקום שבו היא נמצאת בסיפור שאנו מספרים בפועל, המעניק לה, "בְּהֶסַּח הַדַּעַת", את המקום הראשון בתחרות היופי הפרטית שלנו. 

האם יש משהו אנושי יותר מן היכולת הזו שלנו לומר: "הַדָּבָר הַזֶּה... הַצִּנְצֶנֶת הַזֹּאת שֶׁכָּאן... וּבְתוֹכָהּ פִּלְפֵּל שָׁחוֹר... הַדָּבָר הַזֶּה הוּא הַיָּפֶה בָּעוֹלָם"? הרי היכולת הזו, שהיא הביטוי הרגשי למעשה שאנו עושים, למעשה הסיפור, היא מה שמאפשר לנו לנווט את דרכנו בעולם, באופן אוטומטי, מבלי שנעצור לנתח את המציאות בכלים רציונליים. כך אנו עושים כשאנחנו אומרים לילדינו שהם הכי מתוקים בעולם (הרי לא בדקנו את כל הילדים בעולם), או כשאנחנו אומרים לבת-זוגנו שאף אחד לא אופה עוגות טעימות כמוה (וזו כמובן לא עובדה מדעית). 

כמה טוב שכמו יואל, בשיר היפה והחכם הזה, כל אחד מאתנו יכול לספר לעצמו סיפורים בדויים ומשונים על חייו, ומתוך מעשה הסיפור אנו יוצרים משמעות ולומדים ליהנות ממה שיש לנו. 

הבחירה שלנו בחיי הכפר הבולגרי הנידח, כמו הבחירה לספר לכם עליו מדי שבוע, היא גם הבחירה לגלות ("בְּהֶסַּח הַדַּעַת"), בכל פעם מחדש, את הדבר היפה בעולם. 

וכך, מדי בוקר, כשאפרת ואני יוצאים לטייל על הגבעות וההרים המקיפים את הכפר, 

אנחנו מגלים את הירוק המתפרץ מתוך האדמה, את המים הזורמים מתוך מעיינות קטנים, 

או סתם פרפר, הכי יפה בעולם, המכוון אותנו בדרכנו. 

אולי ה'סבא פוּ-פוּ' הוא הדבר היפה בעולם? 

כשאנו חוזרים הביתה ומגלים את פריחת הדובדבן בחצר, קשה לנו להחליט אם זה הדבר היפה בעולם,  

או פריחת התפוח,  

או פריחת האגס. 

והאם הצבעונים הפורחים עכשיו הם הדבר היפה בעולם, או יונתן שלנו, שפורח לידם? 

או אולי זו אנדה, 

שבאה אלי בכל יום לשיעור פסנתר? 

ואולי זו מאיה המקפצת בטרמפולינה?   

או מוריה שמשתתף בעבודות הגינה?  

כשאני מביט באפרת, שמפריחה את הגינה שלנו, 

וממציאה פטנטים להשקיה, אני מוצא בה תמיד את הדבר היפה ביותר בעולם. 

הנה, כשאנחנו מספרים את הסיפור שלנו, העולם כולו הופך להיות יפה כל-כך, מן התות הצעיר שפורח בחצר, 

ועד לכדור הירח השב ומשמח אותנו בכל פעם מחדש. 

שבת שלום,

דרור