308. ליאורה בן יצחק: ללא ציפיות

לפני שלושים שנה, כשמדי שבוע שלחתי במעטפה שיר למאות מנויי 'פיוט', הכרתי את רוב המשוררים בישראל, והייתי מעורב בהתהוות השירה העברית. עכשיו אני חי בכפר קטן בבולגריה, הרחק מן התרבות העברית העכשווית, וכבר אינני מכיר רבים מן המשוררים החדשים. אבל לשירה אין גבולות, ומדי פעם מביאה אתה הרוח בכנפיה גם שירה עברית חדשה. כך התוודעתי לספרה החדש של ליאורה בן יצחק, 'עיר פנימית', שיצא לאור בהוצאת 'אבן חושן'. 

אינני מכיר את ליאורה בן יצחק. גם בגוגל לא מצאתי הרבה, אבל קראתי שהיא "היתה צ'לנית בעברה", והשורה הזו גרמה לי לפליאה מסוימת. אני מאוד אוהב את הצ'לו, והתעוררה בי סקרנות: מדוע הפסיקה ליאורה לנגן בצ'לו? את התשובה מצאתי דווקא בספרה האחרון, בשיר 'דו"ח בריאות', הפותח במלים "יֵשׁ לִי טָרֶשֶׁת נְפוֹצָה". בשיר אחר, 'איזה שם נותנים לזמן', היא כותבת: 

הֶחְלַפְתִּי אֶת קֶשֶׁת הצֶ'לוֹ

בְּעֵט דְּיוֹ,

חוֹרֵת תָּוִים שֶׁאֵינָם נֶעֱלָמִים

בַּכְּבִיסָה.

השירים של ליאורה בן יצחק אינטימיים מאוד, ועם זאת הם משתפים אותי, הקורא, ברגעים הקטנים של חייה, באמצעות האמפתיה שהם מעוררים. 

בשיר 'ללא ציפיות' היא מתארת תמונה של רגע אחד בחייה, רגע של תהליך רגשי מלא, המתחיל בתחושת החרדה הקיומית אותה מעורר "בְּכִי כְּלָבִים" שנשמע "מִמִּרְפָּסוֹת סְמוּכוֹת", ומוציא את המשוררת מדעתה, ומסתיים ביצירת תחושה של מקום בטוח, שהיא ה"מְתִיקוּת הַמְּשַׁכֶּרֶת אֶת הָרֶגַע". 

המעבר מן החרדה, שתמיד נוצרת כשמשהו, "בְּכִי כְּלָבִים" למשל, מערער את שלוות השיגרה המוכרת שלנו, אל "המְתִיקוּת הַמְּשַׁכֶּרֶת" של המקום הבטוח, הוא התהליך הרגשי שכולנו מתנסים בו מדי יום מחדש, ולא תמיד מצליחים. בשיר הזה מתמקדת ליאורה בן יצחק במיומנות הרגשית של ניהול הזמן, ומציעה לנו להתגבר על חרדת-המוות הקיומית באמצעות מודעות רגשית לתחושת הגוף שלנו כאן-ועכשיו, ברגע זה, ללא ציפיות לעתיד שאינו מובטח, וגם ללא עיסוק מיותר בעבר. ברגע הזה, כאן-ועכשיו, כולנו חיים במידה שווה, ללא קשר למה שקרה לנו בעבר או למה שצפוי לנו בעתיד. זו המציאות היחידה שאנו חווים בגופנו, ואם רק נרצה נוכל להפוך את הכאב והחרדה ל"מְתִיקוּת מְשַׁכֶּרֶת", בכל רגע מחדש. 

היכולת הזו להרפות ממחשבות ופחדים וציפיות מיותרות מאפשרת לנו לשים לב למציאות של הרגע הזה, לעולם הסובב אותנו ולתחושת גופנו, באמצעות המודעות הרגשית שלנו. וכך, למרות בכי הכלבים המוציא את המשוררת מדעתה, היא יכולה לראות במקריות של נגינת סוויטה של באך ברדיו הזמנה אישית לשמוח גם ברגע קשה שבו היא יוצאת מדעתה כמעט. 

צלילי הצ'לו יכולים היו לעורר בה זיכרון כואב, משום שמחלתה אינה מאפשרת לה לנגן, אבל היא בוחרת להניח לעבר ובאמצעות היכולת האמפתית שלה לחוש "עַל כַּף יָדָה בַּצֶ'לוֹ המִּתְעוֹרֵר". 

בניגוד חריף לתיאור עוגיית המדלן של מרסל פרוסט, ב'בעקבות הזמן האבוד', מאפשרת לנו ליאורה בן יצחק, להתבונן בעננים החולפים בשמים, ולחוש בריחה ובטעמה של עוגת החרובים הטבולה בחלב. כעת, כשה"מְתִיקוּת מְשַׁכֶּרֶת אֶת הָרֶגַע," גם "בְּכִי הַכְּלָבִים נָדַם". 

השיר העירוני הזה כתוב בטכניקה של שיר טבע, באמצעות השימוש בחמשת החושים: שמיעת "בְּכִי הַכְּלָבִים" וצלילי הצ'לו של יו-יו מא הנפלא, תחושת ה"צֶ'לוֹ הַמִתְעוֹרֵר" בכף היד, התבוננות בעננים החולפים והטעם והריח של עוגת החרובים. זהו שיר אהבה לרגע הזה, שהוא אולי המציאות היחידה בחיינו. 

אינני צ'לן, אבל גם בי עורר השיר הזה את תחושת הצ'לו בכף ידי. "וּכְמוֹ בְּהַזְמָנָה" (במקרה?) מסרתי את הצ'לו שלי אתמול לתיקון, לאחר שנפל ונסדק. כמו ליאורה בן יצחק גם אני קשור מאוד לסוויטות לצ'לו של באך. כך היא כתבה בשיר 'איזה שם נותנים לזמן': 

3.

יֶשׁוּ הֵבִיא שִׂמְחָה לְבַּאךְ

כְּשֶׁכָּתַב שֵׁשׁ סְוִיטוֹת לְצֶ'לוֹ סוֹלוֹ.

אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ שָׁנִים -

אַהֲבָתִי דְּבוּקָה לְעַמּוּד נִשְׁמָתוֹ. 

כבר שלושים שנה שאני מנגן את הסוויטות לצ'לו של באך מדי בוקר, בפסנתר (כן), כמו מדיטציה שפותחת את היום, והמוסיקה המופלאה הזו מלווה אותי בכל רגע במהלך היום. הנגינה הקבועה, החוזרת, היא האימון הרגשי שלי, המאפשר לי להרפות מן המחשבות, להתמקד בכל צליל שקיים רק ברגע הזה, ומיד שב ונעלם, וגם להרפות את גופי ולאפשר למוסיקה להוליך אותי, בביטחון, ברגעי הנגינה. 

האביב אצלנו ארוך, והוא עשוי מרגעים קטנים, שכל אחד מהם עולם מלא, לעתים מלא במתיקות. 

כזה הוא רגע הבוקר, בו אנו יוצאים להליכת הבוקר שלנו (ויונתן מצלם אותי בכובעי החדש), 

וכזה הוא רגע של טיול עם אנדה, בשבילים המקיפים את הכפר. 

האביב דוחק בנו לגלות את הנופים הקסומים המקיפים אותנו, ואנחנו יורדים אל תחנת-הרכבת הישנה בכפר שליד הנהר,  

ויורדים ממנה לאחר שלוש תחנות, בתחנת-רכבת נטושה,   

וצועדים לאורך הפסים,   

ודרך מנהרות, 

עד לנהר, 

ומשם צועדים, 

בנוף קסום,  

לכיוון מפל המים הענק. 

ואנחנו מטפסים בהר כדי להתקרב אל המים הגולשים מפיסגתו, בנוף הירוק המעורר פחד-גבהים, 

וגולשים חזרה למטה, 

אל בריכות המים הקטנות שלמרגלות ההר, 

ואל שפת-הנהר,

ובחזרה אל תחנת-הרכבת. 

כשאני מתבונן במוריה, 

או באנדה, 

או ביונתן, הפורחים בתוך הנוף הירוק,  

 או במאיה שהחליטה לחגוג באחד במאי את יום השם שלה (בבולגריה חוגגים בנוסף לימי ההולדת גם את יום השם, וכמעט בכל יום יש יום שם לכל מי שיש לו שם מסוים). כשאני מביט בהם, אני חש ב"מְתִיקוּת הַמְּשַׁכֶּרֶת אֶת הָרֶגַע".

ואנחנו שבים אל המתיקות של ביתנו, המוקף בפריחה נהדרת, 

אל הרגע המתוק של שקיעת הירח המלא, 

מעבר להרים. 

שבת שלום,

דרור