312. ג'יימס ג'ויס: אהובתי בבגד קל

בעריכת דרור גרין

 

מאי 312

ג'יימס ג'ויס (1882-1941) ידוע כסופר גדול, ופחות כמשורר, אולי משום שלעומת הפרוזה החדשנית שלו (שאינה קלה לקריאה) השירים פשוטים ומובנים, ואינם מהווים אתגר גדול עבור המבקרים. 

אני מאוד אוהב את ספר שיריו הצנום, 'מוסיקה קאמרית', שיצא לאור בשנת 1907, ובו שלושים וששה שירי אהבה. אם ניתן להשוות את הרומנים הגדולים של ג'ויס לסימפוניות סוערות ומורכבות, שיריו הם אכן מוסיקה קאמרית צנועה, צלולה וטהורה. אם בפרוזה שלו פרץ ג'ויס את גבולות הספרות המוכרים, השירה שלו מוסיקלית מאוד, במשקל וחרוז מוקפדים, ואולי באמצעותה שמר ג'ויס על המקום הבטוח הפרטי שלו, בזמן שהסתכן בהמצאת ספרות חדשנית. ספר השירים הקטן לא היה משובת נעורים, ולכן שב ג'ויס והוציא אותו לאור עשרים שנה לאחר פרסום המהדורה הראשונה, כשכבר היה סופר מפורסם. 

השיר השביעי, אותו תרגמתי כאן, מצייר תמונה שלווה ונעימה של תחילת הקיץ, תמונת טבע בעת הבשלת הפרי על "עֲצֵי תַּפּוּחַ", כשמזג-האוויר מאפשר לאהובה לצאת אל המטע "בְּבֶגֶד קַל" מבלי לחשוש מרוחות "קַלּוֹת מִשְׁקָל". בעדינות מתאר ג'ויס את אהובתו, ואת השלב המוקדם של אהבתו, שלב שאחרי ההתאהבות הסוערת, הדומה לטבע המתפרץ בפריחת האביב, ועדיין לפני הבשלת הפרי, כלומר הנישואין וההריון, וגם לפני הקיץ החם והמעייף בימיה העתידיים של האהבה. ההשוואה בין האהבה לבין מזג-האוויר השקול והנעים יוצרת את תחושת המקום הבטוח של האהבה בשלב זה של היחסים. 

גם בבית השני תיאור הטבע הוא משל לחיי-האהבה, והוא נפתח בתיאור אותן "רוּחוֹת קַלּוֹת" אשר "עוֹרְגוֹת אַחֲרֵי עָלֶה בִּמְעוֹפוֹ", ומזכירות לנו את התשוקה שמעוררת במשורר תמונת אהובתו הפוסעת בין עצי-התפוח (נדמה לי שהמתרגם בחר ב"בֵּינוֹת עֲצֵי־תַּפּוּחַ" המקראי כדי להדגיש את הסגנון השמרני שבו בחר ג'ויס לבטא את שיריו). וכך תמונת האהובה ה"פּוֹסַעַת עֲנֻגּוֹת" אחרי צילה החמקמק מעוררת את תשוקתו של האוהב, מבלי לערער את המקום הבטוח של האהבה השקטה, הרגועה. 

בבית השלישי שב המשורר וסוגר כמו בתמונת ראי סימטרית את התמונה שהוצגה בבית הראשון, כאשר הוא מדמה את העולם כולו ל"אֶרֶץ מִצְטַחֶקֶת", השמחה איתו באהבתו, והיא מעוטרת בשמים רקומים בתכלת שלווה, כמו "סֵפֶל תְּכוֹל פָּנִים". וכך שתי השורות האחרונות נמשכות משתי השורות הראשונות, כאשר זוהר הרקיע מבהיק ב"שֹׁבֶל שִׂמְלָתָהּ" של האהובה. 

My love is in a light attire     Among the apple-trees, Where the gay winds do most desire     To run in companies. There, where the gay winds stay to woo     The young leaves as they pass, My love goes slowly, bending to     Her shadow on the grass; And where the sky's a pale blue cup     Over the laughing land, My love goes lightly, holding up     Her dress with dainty hand.

מה שמייחד את השיר הזה הוא תיאור האהבה כמקום הבטוח האולטימטיבי, שיש בו תחושה של שלווה ואמון, ללא התהפוכות המוקדמות של ההתאהבות, המבוססת על תחושה כוזבת של ביטחון, שמאחוריה חרדה גדולה. 

התיאור הזה מתאים מאוד לימי סוף האביב ותחילת הקיץ, כשמזג האוויר נעים וחמים, מלווה לעתים בגשם דק וברוחות קלות, וסביבנו הכל פורח בקצב מדוד ובטוח, כמדי שנה בשנה. מדי יום קוטפים הילדים את התות המבשיל בערוגות, 

או יוצאים לשדות שמחוץ לכפר, 

לגלות מטמונות, 

ללקט תותי-בר,  

טעימים לא פחות.   

ועד שיבשילו התפוחים בחצר, אנחנו יוצאים אל מטעי השכנים,   

לקטוף מן הדובדבנים שהקדימו להבשיל, 

וממלאים בהם את כובעינו. 

ובין אביב לקיץ אנחנו באים להיפרד מאלכסנדרה בת השכנים, שסיימה את לימודי התיכון, ויוצאת בלבוש כלה למסיבת השמיניסטים המסורתית, 

ומצטלמים איתה, כמו שאר השכנים, 

ומלווים אותה אל המכונית המקושטת הלוקחת אותה למסיבה,  

ונותרים עם שאר השכנים, ליד המכולת, 

הממשיכים לנגוס בחלה שאפתה סבתא של אלכסנדרה לכבוד האירוע.  

ובין רוחות קלות אנו נוסעים בנופים הירוקים של הקיץ החדש, 

אל ההרים המושלגים, 

או מעורפלים, 

ליד סוסים הטועמים את הנוף,  

לסוף שבוע של טורני שחמט, 

שמסתיים במדליה ובמקום ראשון של מוריה (עד גיל 14).

ואנחנו משתכשכים במעיינות החמים, 

במים הטובים, 

ושבים הביתה, 

אל הירח הפרטי שלנו. 

שבת שלום,

דרור