324. נתן זך: ראיתי ציפור

בעריכת דרור גרין

 

אוגוסט 324

השיר 'ראיתי ציפור' לקוח מספרו הראשון של נתן זך, 'שירים ראשונים', שיצא לאור בשנת 1955. זך השתייך לקבוצת 'לקראת', וכתב את המניפסט הידוע שמרד באלתרמן ובשירה המקובלת, בעלת המשקל והחרוז, ובתכניה הציוניים, וקרא לכתיבת שירה אישית, בשפה פשוטה. הוא גם הטיף לכתיבת שירה רציונלית, פחות רגשנית, כפי שכתב ב'השיר הנכון', מתוך הספר 'כל החלב והדבש': 

כְּשֶׁהָרֶגֶשׁ דּוֹעֵךְ, הַשִּׁיר הַנָּכוֹן מְדַבֵּר.

עַד אָז דִּבֵּר הָרֶגֶשׁ, הַשִּׂיר הָאַחֵר. 

עַכְשָׁו הִגִּיעַ הַזְּמַן לַשִּׁיר הַנָּכוֹן לְדַבֵּר.

ובאמת, השיר 'ראיתי ציפור' הוא שיר אישי, פרטי, כמעט אגוצנטרי, העוסק כולו במשורר. אבל למרות שהשיר כתוב בשפה כמעט דיבורית, לא קשה להבחין, כשמקשיבים לשיר הנקרא בקול, שמאחוריו מסתתר משקל מרובע מובהק, וששורותיו של כל בית מסתיימות בחרוז. 

"הָרֶגֶשׁ דּוֹעֵךְ"? ממש לא. וכמה טוב שלא. אני משער שזך רצה להימנע מסנטימנטליות, שאותה כינה, כפי שהיה מקובל פעם (ולפעמים גם היום) בתור 'רגש'. אבל 'רגש' אינו מושג מיסטי כמו ה'נפש', אלא תגובה גופנית לכל גירוי מן המציאות, והוא משמש אותנו כמכשיר ניווט המכוון את חיינו בכל רגע ורגע. 

זך יודע שרגש הוא תחושה גופנית, "הַגֶּשֶׁם שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ", אבל הוא מודע לחוסר היכולת שלו לחלוק את רגשותיו עם הזולת: "אֶת הַגֶּשֶׁם שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ עוֹד לֹא הִצְלַחְתִּי לְסַפֵּר לְאִישׁ". 

השיר הזה הוא ביטוי לרגשות הבסיסיים ביותר, המנחים אותנו בחיינו מרגע היוולדנו ועד יום מותנו. הבית הראשון נפתח בתיאור חרדת-המוות הבסיסית, כלומר הידיעה שחיינו מוגבלים בזמן, ואנו בני-תמותה. זו, אולי, התחושה שאנו מודעים לה אפילו ברגע היוולדנו, כאשר אנו יוצאים מבטן אמנו, מחושך לאור מסנוור, הנראה כציפור לבנה. 

מדי יום אני רואה ציפורים רבות כשאני יוצא להליכה ארוכה אל מחוץ לכפר, ומדי ערב אני רואה את תנועת הציפורים המתכנסות לקראת החשיכה, ולעתים חולפות על פני הירח. מעולם לא פגשתי ציפור לבנה. זך, שהתנגד לכתיבה מורכבת וסימבולית, יוצר באמצעות תיאור הציפור הלבנה על רקע הלילה השחור מטאפורה של מוות: "רָאִיתִי צִפּוֹר לְבָנָה בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר". המשפט השני, המחולק לשנים, ממשיל את הציפור הלבנה לאור עיניו של המשורר, כלומר לחייו, שיסתיימו במוות ידוע מראש: "וְיָדַעְתִּי כִּי קָרוֹב לִכְבּוֹת אוֹר עֵינַי בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר." 

גם הבית השני, הפותח במלים "רָאִיתִי עָב קְטַנָּה כְּכַף יָד אִישׁ", אינו תיאור טבע פשוט, אלא רמז מקראי לחרדת-המוות. זה, כמובן, ציטוט מתוך דברי הנביא אליהו:  "הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ, עֹלָה מִיָּם". את הדברים אומר אליהו לאחר ששחט ארבע-מאות וחמישים נביאי בעל, באחד ממעשי הטבח המזעזעים המתוארים בספר מלכים א' (פרק יח', פסוק מד'). לאחר שבבית הראשון הציג זך את חרדת-המוות הקיומית, הבסיסית, המשותפת לאנושות כולה, הוא מצמצם אותה בבית השני לחרדת-מוות אחרת, חרדה מפני מוות מעשה ידי אדם, כזה שמתואר לא מעט בספרי התנ"ך. 

אבל לא במקרה מזכיר לנו זך את טבח נביאי הבעל דווקא בתיאור התמים של "עָב קְטַנָּה כְּכַף יָד אִישׁ", ענן שאינו מזיק לאיש, אותו רואה אליהו לאחר סיום ההרג. הענן הקטן הוא אות אזהרה מפני סערה גדולה, שבאמצעותו התרה אליהו במלך אחאב והזהיר אותו מפני המשך עבודת הבעל. 

מה הקשר, אם כן, לגשם שמרגיש המשורר בשעה שהוא נזכר במעשי אליהו הנביא? הגשם הוא האסוציאציה המקשרת בין התרבות העברית המקראית לבין התרבות העברית החדשה, באמצעות שירו של יהודה עמיחי, שגם הוא השתייך לחבורת 'לקראת', 'גשם בשדה קרב' (מתוך ספרו הראשון 'עכשיו ובימים האחרים', 1955): 

גֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי:

עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים, אֲשֶׁר

מְכַסִּים רָאשֵׁיהֶם בַּשְּׂמִיכָה –

וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֵּתִים, אֲשֶׁר

אֵינָם מְכַסִּים עוֹד.

וכך, באסוציאציה המקשרת בין רבדים שונים של השפה העברית, מצליח זך להעביר אימת המוות העכשווית, של מי שחי בין מלחמה למלחמה. יש, כמובן, משמעות אירונית למשפט "וְיָדַעְתִּי כִּי אֶת הַגֶּשֶׁם שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ עוֹד לֹא הִצְלַחְתִּי לְסַפֵּר לְאִישׁ", משום שדווקא החיבור הזה שבין התרבות העברית הקדומה לשפה הארצישראלית מצליח להעביר גם לנו, הקוראים, את תחושת החרדה. 

אחד המבקרים תהה פעם מדוע החליף זך את הסדר בין העלה "אֲשֶׁר נָפַל" לבין העלה "אֲשֶׁר נוֹפֵל". אבל אין בבית השלישי טעות בסדר הזמנים. לאחר שבבית הראשון תיאר המשורר את חרדת-המוות האוניברסלית, ובבית השני את החרדה האישית, החד-פעמית, הוא שב בבית השלישי אל המציאות שבה אנחנו מצליחים לשרוד למרות הידיעה על מותנו הצפוי. במציאות הזו אנחנו רואים את העלה שנפל, ואת העלה שנופל ברגע זה, וגם צופים בעלה הירוק, החי, שגם הוא ייפול בקרוב. אל העלה הזה, החי, לא מתייחס נתן זך בשירו, משום שהעלה הזה הוא החיים עצמם, המתרחשים ברגע זה, כמו כתיבת השיר, וכמו קריאתו. המחזוריות הזו של הטבע היא היוצרת בנו את תחושת הזמן, ויוצרת בנו תחושה של מקום בטוח, בכל רגע מחדש. 

"הַזְּמַן קָצָר", כותב זך, ומתכוון לזמן שבין הלידה למוות, אבל הזמן הזה הוא גם המקום היחיד שיש לנו, כיצורים חיים, וכל עוד אנחנו הופכים אותם, בכל רגע מחדש, למקום בטוח, אנחנו יכולים להתעלם מן המוות הצפוי לנו וליהנות מן השפע שהמציאות מספקת לנו. לכן מסיים זך במשפט קצר ואופטימי: "אֲנִי אֵינִי קוֹבֵל". 

הציפור של זך ממשיכה להופיע גם בשירים רבים אחרים שלו, והיא לובשת ופושטת צורות שונות, ותמיד רומזת אל החד-פעמיות שבכל רגע בחיינו. וכך הוא כותב בשיר 'ציפור שניה', מתוך הספר 'כל החלב והדבש' ('עם עובד' 1981): 

זמן רב חלף בין כתיבת 'ראיתי ציפור' הראשון לבין כתיבת 'ראיתי ציפור' השני, ובינתיים חל גם שינוי ביכולותיו הרגשיות של המשורר. בשיר הראשון הוא כותב רק על עצמו וחרדותיו, אבל בשיר השני התפתחה בו גם היכולת האמפתית, והציפור הפכה מסמל ומטאפורה ליצור שיש לו גם קיום משלו וראיה משלו: "הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי". היכולת האמפתית היא מה שמאפשר לנו ליצור תרבות אנושית, ולחוות גם את כאבו של הזולת, והיא מסבירה את מה שמרגיש המשורר בשיר הזה: "עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ". שלא כמו בשיר הראשון, את המלים האלו הוא מצליח "לְסַפֵּר לְאִישׁ". 

אבל לפני 'הציפור השניה', בסופו של הספר, מופיע גם השיר 'השיר על הציפור', שבו הוא רומז על בשורת המלאכים לשרה אמנו: "בִּי, אֲדֹנִי. מַה אַתָּהּ מַפְצִיר בִּי. שֶׁאָשִׁיר שׁוּב אֶת הַשִּׁיר? הִיא פָּרְחָה, פָּרָשָׁה כְּנָפֶיהָ וְלֹא תַּחֲזֹר." 

מאוחר יותר מפרסם זך את השיר 'ציפור חמישית'. זוהי, כמובן, ציפור פרדוקסלית, הקיימת רק בדמיוננו ויוצרת בנו תחושה מדומה של מקום בטוח, משום שזו הציפור בה נוכל לחזות רק לאחר מותנו: 

צִפּוֹר גַּן-הָעֵדֶן מְעוֹפֶפֶת

רַק אַחַת לְךָ. אִם חָזִיתָ בָּהּ בְּהִתְעוֹפְפָהּ

לֹא תִּזְכֶּינָה עֵינֶיךָ וְלֹא תֶּחֱזֶינָה

בָּהּ, הַשְּׁמֵימִית, עוֹד.

הַצִּפּוֹר הַזֹּאת אֵינָהּ צִפּוֹר גַּן-עֵדֶן.

 

הַצִּיּוּר הַצִּבְעוֹנִי שֶׁל הַשָּׁמַיִם

מַעֲשֵׂה הָעֶרֶב, לְעֻמַּת זֹאת,

הוּא שַׁי חוֹזֵר. רַק הוּא

כְּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. 

מתרחקות ומתקרבות, 

ולעת ערב הן חולפות על פני הירח, 

נוגעות בשפתו,  

ונבלעות בו. 

אפרת והילדים טסו לחופשה בקיבוץ, ואני נשארתי במקום הבטוח שלי, בבית, להשקות את הגינה, וגם לטייל קצת בסופיה, ולצפות בכוריאוגרפיה הנהדרת של עוז מולאי הישראלי לרקדנית הצרפתיה לורה. צילמתי אותה בחשיכה, והוספתי את רקע שמי הכפר שלנו, והירח המהפנט, 

על הבמה ובחצר.  

בסופיה הגשמתי חלום נוסף, וקניתי לעצמי סקסופון. גם המוסיקה היא המקום הבטוח שלי, המרחיק ממני את חרדת-המוות. ידידי, נגן הקלרניט, הזמין אותי להופעת הלהקה שלו בפארק. 

ואני ישבתי על הדשא והקשבתי.  

חזרתי הביתה, אל הגשם הטוב,   

שחסך ממני את ההשקיה, ודאג לעגבניות ולמלפפונים, לפלפלים ולעצים, 

וממלא אותי בשמחה, שגם היא סוג של מקום בטוח.   

ולעת ערב אין ציפורים לבנות בשמים השחורים, רק נוף יפה של לילה, 

וירח צהוב, 

המאיר את שמי הלילה הקרירים. 

שבת שלום,

דרור