338. שרל ון לרברג: אחד

שרל ון לרברג (1861-1907) היה משורר, סופר ומחזאי בלגי שכתב בצרפתית. שני מחזורי שירים שכתב הולחנו על-ידי המלחין הצרפתי גבריאל פורה. כמו משוררים רבים, גם ון לרברג נשכח. ספריו לא תורגמו לעברית, ואפילו בגוגל לא תמצאו הרבה מידע עליו ועל שיריו.

את השיר מצאתי בין תרגומיה של רחל המשוררת (רחל בלובשטיין). בזכות תרגומיה גיליתי עד כמה רחבה היתה השכלתה הספרותית של רחל, שתרגמה מרוסית, מיידיש, מגרמנית, מצרפתית ומאיטלקית. 

אני תוהה אם רחל בחרה בשיר המיוחד הזה של ון לרברג משום שהוא מבטא את היפוכה של שירתה הלירית, האישית, שירה של "רק על עצמי לספר ידעתי". שירתה של רחל אינה אנוכית או אגוצנטרית, אבל היא מבטאת את שירתו של היחיד הסולד מן הכפייתיות של ה'קבוצה'. ון לרברג מבטא את ההיפך הגמור. הוא שואף לבטל את גבולות היחיד, ולמצוא את ההוויה הגדולה, המאחדת. 

אמנם ון לרברג חי במאה התשע-עשרה, אבל בשיר הזה הוא מבטא את המהפיכה הגדולה ביותר בתולדות התרבות המערבית, המתרחשת ברגעים אלו ממש. מהפיכה זו המוותרת על החשיבה האינדיבידואלית הקיצונית, המעמידה את האדם במרכז היקום, ובוחרת בתרבות חדשה של שיתוף ואמפתיה. 

כאשר ון לרברג שואל "הַאֵינְכֶם אֲנִי, הַאֵינִי אַתֶּם", הוא מעמיד בספק את הגבולות המוכרים של היחיד. מאה שנים לפני גילוי נוירוני המראה, שחקר המוח מצא בהם את הבסיס לאמפתיה האנושית, ניסח זאת ון לרברג במלים: "דְּבָרִים שֶׁבָּכֶם אֶגַּע בְּיָדִי, בְּזֹהַר עֵינַי". היכולת האמפתית מאפשרת לנו לחוש בגופנו את מה שמרגיש הזולת. "דְּבָרִים שֶׁבָּכֶם", כותב המשורר, "אֶגַּע בְּיָדִי". כלומר את מה שאתם מרגישים, אני יכול לחוש כאילו נגעתי בו בלבי. זוהי תמצית האמפתיה. באמצעות חוש הראיה, כלומר "זֹהַר עֵינַי", אנחנו יכולים להרגיש בגופנו את תחושותיו של הזולת בשעה שאנחנו צופים בו. האמפתיה מבטלת את הבידול האינדיבידואלי, ויוצרת רשת חברתית של מוחות השותפים בחוויית החיים. 

ואם אני יכול להרגיש בגופי את מה שחשים האחרים, שואל המשורר, מן הסתם גם הזולת יכול לחוש ב"שַׂרְעַף הַנְּשָׁמָה, פְּרָחִים בָּם אֶשֹּׁם, אוֹרָה בָּם אֶנְהַר", כלומר בתחושות האינטימיות ביותר שלי. הוא אינו רואה בשיתוף הזה חדירה לגבולותיו, אלא להיפך, משהו שמרחיב את גבולותיו: "הֲיֵשׁ לִי מַגִּיד אַיֵּנִי מַתְחִיל, אַיֵּנִי נִגְמָר?" (כמה יפה תרגומה של רחל, והשימוש היצירתי שלה במלים שאיש כבר איננו מכיר. אַיֵּנִי = אַיֵּה אני, כלומר "היכן אני מתחיל, היכן אני נגמר?"). 

ההכרה של המשורר ברשת האנושית המשותפת, המבטלת את הגבולות האינדיבידואליים, אינה תובנה תיאורטית, או מחשבה פילוסופית, אלא הצעה לפעולה. הוא בוחר בדרך הבודהיסטית או תאואיסטית של הרפיה מכבלי הדימויים הכוזבים של האישיות והאינדיבידואליות. הוא עושה שימוש במודעות הרגשית שלו, כלומר ביכולת לזהות את תחושת הגוף שלו בזמן היחיד של הקיום האנושי, בהווה: "אַכִּיר אֶת לִבִּי בַּכֹּל וְתָדִיר". וההרפיה הזו מביאה אותו לחיבור ולשיתוף שבין הפנים והחוץ. 

"דָּמִי", הוא קורא לגופו שלו (כלומר למה שמזרים חיים בגופו). "הַדְּבָרִים", הוא קורא לכל מה שבעולם סביבו. "לְשַׁדְכֶם הוּא זֶה". לְשָד הוא תמצית החיים, זו ה"הֲוָיָה הַזּוֹרֶמֶת בַּכֹּל, כְּנַחַל גָדוֹל", מחברת בין כל הפרטים ומעניקה להם משמעות. 

אינני יודע למה התכוון ון לרברג במלים המסיימות את השיר, "וְאֶחָד הַחֲלוֹם נֶחֱזֶה", שפירושם המילולי הוא ראיית כל הפרטים כחלק מישות אחת גדולה. ון לרברג חי לפני שתיאוריית פשר החלומות של פרויד השתלטה על חיינו, והחלום שהוא מתאר הוא אולי ביטוי למראה שהוא מציג בפנינו, או לאידיאה שהוא רוצה להמחיש לנו, או אפילו לתחושת הגוף שהוא מבטא בשיר הזה, תחושה של התפעמות מן הקשר שבין היחיד לבין העולם. 

בצעירותי גם אני דגלתי באינדיבידואליזם, וגם עכשיו אני לא משתייך לקבוצות וארגונים, אבל אני יודע שאינני עומד במרכז העולם, ושהקיום הפרטי שלי הוא תמיד חלק ממציאות רחבה יותר. היכולת לשתף מחברת אותי אל המציאות הזו, ולכן אני שולח לכם את ההרהור השבועי הזה. 

החיים בכפר קטן, בחיק-הטבע מאפשרים לי לחוש את החיבור אל היופי הזה שסובב אותי, שנושר פתאום מן השמים בפתיתים קטנים,  

שהופכים למראה מרהיב בעדשה פתוחה. 

השלג הלבן שאני פוגש כאשר אני מתעורר הופך את העולם לאחד, וקורא לי לצאת אליו,  

להליכת הבוקר, 

עם האחת, שמלווה אותי תמיד בדרכי.   

לפתע העולם משתנה,  

וכל תחושות הגוף משתנות, 

ופותחות פתח חדש ליצירה. 

אנחנו ממשיכים לחגוג למוריה את יום-ההולדת שלו, 

עם חברים, 

במשחקי הקמח, 

שכמו השלג משנים את הפנים, 

אך מותירים את היופי במקומו. 

בבית החם אפשר לשוב אל האינדיבידואליות. 

מבלי לשכוח את השיתוף, 

שבזכותו חם לכולנו,  

בלילות החורף הקרים. 

שבת שלום, וחורף חם ונעים, 

דרור