English עברית
כניסה

342. רילקה: שעה חמורה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
בעריכת דרור גרין
 
דצמבר 342

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2013` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


בהקדשה לספר 'באור חיפשוך מלאכים רבים' (הוצאת 'זמורה ביתן') מאת ריינר מריה רילקה (1875-1926) הזכיר לי ידידי המתרגם משה זינגר את שיתוף הפעולה שלנו. באותם ימים, כששלחתי את שירי 'פיוט' בדואר למנויים, הוא עזר לי לנקד את השירים, ואני קראתי את תרגומי רילקה שלו ועזרתי לו בעיצוב הספר. 

תרגום שירי רילקה לעברית היה מפעל חייו של משה זינגר, הוא משה הנעמי (1935-1994). בשנים האחרונות לחייו הוא התגורר בקומה שמעלי בשכונת רחביה בירושלים, תרגם את רילקה והתפרנס מתרגום ספרי פרוזה, כמו ספרו של סלמן רושדי 'פסוקי השטן', כתב טור על ענייני לשון במוסף הספרותי של 'הארץ' וחלם חלומות כמו ילד עצוב המאמין בעולם טוב יותר. 

בזכות משה התוודעתי לשיריו של רילקה, ולעטיפת הספר 'חיי מאריה' בחרתי בציור הבשורה של הצייר הפלמי מן המאה החמש-עשרה, קמפיין, הניצב גם היום מעל לפסנתר שלי: 

רילקה היה מגדולי המשוררים של תחילת המאה-העשרים, והוא שילב שירה דתית בהרהור פילוסופי-אנושי. בשיר 'שעה חמורה', מתוך הספר 'באור חיפשוך מלאכים רבים', הוא הציע התבוננות חדשה, ומיוחדת במינה, על האמפתיה האנושית, עשרות שנים לפני שחוקרי המוח גילו את נוירוני המראה. 

התיאוריה החדשה של 'נוירוני המראה', שיש החולקים על הבסיס המדעי שלה, מספקת הסבר מקיף על טבע האדם, ועל היכולת שלנו לוותר על האינסטינקט הבסיסי, האלים, שלנו, ולפתח אפשרות של שיתוף ואמפתיה המסבירים את התפתחות התרבות האנושית. על-פי תיאוריה זו המוח שלנו מאפשר לנו לחוש ברגשותיו של הזולת כאשר אנחנו מתבוננים בו. היכולת הזו אפשרה לבני-אדם ליצור רשת חברתית הרבה לפני המצאת האינטרנט, ללמוד זה מזה במהירות ללא הסברים תיאורטיים ולשתף פעולה כדי להרחיב את המגבלות שלנו כיחידים. האמפתיה, לפיכך, היא מה שהופך אותנו ליצורים חברתיים. 

אבל רילקה מחזיר את ההתבוננות האמפתית אל הפרט, האינדיבידואל, ובמקום לחוש ברגשותיו של הזולת, הוא מייחס לזולת אמפתיה מפורשת אליו. "מִי שֶׁבּוֹכֶה עַכְשָׁו אֵי־שָׁם בָּעוֹלָם", הוא טוען, "בּוֹכֶה עָלַי". וכדי לחזק את הטיעון הוא מוסיף: "בְּלֹא סִבָּה בּוֹכֶה בָּעוֹלָם", כלומר, הוא אינו מתייחס לכל הסובלים בעולם, ברגע זה, אלא דווקא למי שאין כל סיבה לבכיו. הסיבה, על-פי רילקה, היא ההנחה שמי שבוכה בעולם, בוכה אליו, מתוך איזו אמפתיה סמויה הטמונה בטבע האדם. 

זו, כמובן, לא האמפתיה במובנה המקובל, המבוססת על התבוננות של אדם אחד באדם אחר, המפעילה בו את אותם רגשות. רילקה מכיר את האמפתיה, ויודע שכאשר הוא מתבונן באדם בוכה, משהו בו מתחיל לבכות. זו תופעה מוכרת, שעינינו מתחילות לדמוע כשאנחנו מתבוננים באדם בוכה או סובל, אפילו כשאנחנו צופים בסרט, או קוראים בספר. 

אבל רילקה הופך את סדר הדברים. הוא אינו מתאר את האמפתיה שלו אלא דווקא את הכאב הפרטי שלו, ואת הבכי המיוחד שלו, ומניח שיש בעולם מישהו שחש כלפיו אמפתיה. 

מדוע הוא עושה זאת? משום שבדרך זאת הוא עושה שימוש במודעות שלו ליכולת האמפתית שלו עצמו, כדי להניח שיש בעולם אנשים שיכאבו את כאבו. האמונה באמפתיה של הזולת מעניקה משמעות לחייו, כשם שהיא מעניקה משמעות לחיינו. הרי אם היינו חושבים שאיש בעולם אינו יכול להבין את רגשותינו, היו חיינו הופכים לחסרי-משמעות, והיינו שוקעים בייאוש, כפי שכתב רילקה בשיר הפותח את 'אלגיות דואינו' (בתרגום שמעון זנדבנק): 

מִי, לוּ זָעַקְתִּי, הָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹלִי מִבֵּין 
מַעֲלוֹת מַלְאָכִים? וַאֲפִלּוּ הָיָה הָאֶחָד 
מְאַמְּצֵנִי פִּתְאוֹם אֶל לִבּוֹ: הֵן הָיִיתִי נִמְחַק 
מֵעָצְמַת יֵשׁוּתוֹ הַמּוֹחֶצֶת. כִּי מַה הַיָּפֶה 
אִם לֹא רֵאשִׁית הַנּוֹרָא, שֶׁעַל גְּבוּל הַנִּסְבָּל, 
וְאָדָם מִשְׁתָּאֶה לוֹ עַל כִּי בְּשִׁוְיוֹן־נָפְשׁוֹ 
הוּא בָּז לְהָרְגֵנוּ. 

החרדה הקיומית, וגם הוואקום הקיומי (כהגדרתו של ויקטור פראנקל), יוצרים בנו יאוש וחוסר טעם, ולכן, על-פי פראנקל, האדם מחפש משמעות. שאם לא כן (כפי שכתב רילקה ב'אלגיה הראשונה): 

וְכִי לֹא נוֹתַר גַּם הַלַּיְלָה
מַמְתִּין לַלֵּב הַגַּלְמוּד בְּכָל כָּבְדוֹ הַמְּיַגֵּעַ
מְיֻחָל וּמְאַכְזֵב. 

את המשמעות יוצר רילקה כאשר הוא מאמין שיש בעולם מישהו החש ברגע זה בכאבו, ובוכה עליו. 

את האמונה באמפתיה האנושית, היוצרת, ללא מלים, חיבור בין אדם לאדם, הדגיש רילקה כשחזר על אותו המבנה בארבעת בתי-השיר. בשני הבתים הראשונים הוא ביטא את האמפתיה המפעילה אותנו בשני הרגשות הבסיסיים והמנוגדים, הצחוק והבכי, המבטאים שמחה ועצב. 

כשם שבבית הראשון מי ש"בְּלֹא סִבָּה בּוֹכֶה בָּעוֹלָם", בוכה עליו, כך בבית השני מי ש"בְּלֹא סִבָּה צוֹחֵק בַּלַּיְלָה", גם הוא צוחק עליו. 

בשני הבתים האחרונים של השיר מרחיב רילקה את משמעות האמפתיה אל החיים והמוות, כלומר אל המניעים הבסיסיים בחיינו. הוא מאמין שמי ש"בְּלֹא סִבָּה הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם", הולך אליו, ומי ש"בְּלֹא סִבָּה מֵת בָּעוֹלָם"... 

אם היינו ממשיכים את רצף המשמעות של שלושת הבתים הראשונים, באופן טבעי היינו מצפים לכך שמי ש"בְּלֹא סִבָּה מֵת בָּעוֹלָם", גם הוא "מֵת אֵלַי" או "מֵת עָלַי". אבל רילקה מפתיע אותנו במבט חדש, ומסיים במלים "מַבִּיט אֵלַי". 

זה סיום מפתיע, המתאים למסר המיוחד של השיר. בשלושת הבתים הראשונים הניח רילקה שמישהו בעולם בוכה עליו, וצוחק עליו, והולך אליו, כלומר מגלה אליו אמפתיה מבלי לפגוש בו ומבלי לראותו אותו, כלומר ללא התנאי הבסיסי של האמפתיה, המבוסס על ההתבוננות באדם שאנו חשים ברגשותיו. רק בבית האחרון הוא מיחס את ההתבוננות דווקא למת, שעיניו עצומות. 

אני משער שכאן, בסיומו של השיר, אנחנו יכולים לשוב ולהפוך את התהליך האמפתי, ולראות בשיר מסר אחר, הקשור בעצם מעשה היצירה, המעניק משמעות לחייו של המשורר, ומאפשר לו לזכות באמפתיה של כל קוראיו, שמעולם לא פגשוהו. 

האמפתיה הזו יוצרת בעולם שיש בו שירה תהליך של הדדיות, משום שמעשה כתיבת השיר נובע מיכולתו של המשורר לחוש בכאבם ובשמחתם של בני-אדם, ומשום שבאמצעות השיר יוצר המשורר בקוראיו, כמו בנו ברגע זה ממש, יכולת אמפתית, המעניקה משמעות לחייו של המשורר ולמעשה היצירה שלו. 

ובאמת, היכולת האמפתית מבוססת על משהו שמתרחש בדמיוננו, ומאפשר לנו לחוש ברגשותיו של הזולת, והיא עצמה מעשה של יצירה המעניק משמעות לחיינו. לא במקרה מחקרים רבים מעידים על רמת האושר הגבוהה אצל מי שפועל לטובת אחרים, פועל כדי להקל על אחרים או לשמח אותם, או אפילו מביע תודה על מה שקיבל מהם. השיתוף והפעולה לטובת אחרים הם ביטויים של אמפתיה, המעניקים משמעות לחיינו. 

אצלנו בכפר הבולגרי האמפתיה באה לידי ביטוי במנהגים המבוססים על נדיבות ושיתוף. כך, למשל, אף פעם לא באים לביתו של אדם בידיים ריקות, ואפילו בביקור שכנים יש להביא משהו ממה שצומח בגינה או שמטילות התרנגולות או שבושל במטבח. הימים האלו, שבין חג הכריסטמס לשנה החדשה, הם ימים של נתינה והענקה. 

לכבוד החג אנחנו יוצאים לברך את שכנתנו סופקה, שניתוח גב מקשה עליה את ההכנות לחג, ואנחנו מוצאים אותה במטבח, מעבירה לבתה נטשה את אמנות הכנת הבניצה המסורתית. זה לא הבורקס המוכר לנו, אלא בצק עשוי קמח ומים ומלח ושמרים, אותו מרדדים על משטח עגול ענק,

עד שהוא הופך דק מאוד (כמו בצק 'פילו'), ואחר-כך ממלאים אותו בכרשה שצמחה בגינה, 

מגלגלים וממלאים בו תבנית עגולה, 

ואופים בתנור. 

http://www.youtube.com/watch?v=tJmu720QiHw&feature

אנחנו מתכבדים בענבים קרים שנותרו על הגפן, וכמעט הפכו לצימוקים, 

ובאגוזים מן העץ של השכנה, שקולפו זה עתה. 

השלג בחר השנה בצפת, ואצלנו כריסטמס לא מושלג, אבל כשאנחנו יוצאים לטיול האדמה קפואה, והעלים לבנים, 

וגם שוקת המעיין של הכפר קפואה כולה,  

כאילו גם הזמן קפא מלכת.  

ההרים המקיפים אותנו שטים בין העננים הקפואים,  

וגם הנהר קפא והאט את מהלכו. 

אצלנו חם ונעים,  

וגם טעים. 

כשאני מתבונן באחים, אני מגלה את הביטויים הראשונים של האמפתיה, 

שמתחיל כשהם מתעוררים משנתם וצופים בסרט,  

ונמשך במשחק משפחתי. 

גם לנו יש עץ מלא במתנות,   

ואנחנו חוגגים בנגינה בפסנתר,   

ובכינור, 

ובחוץ מתחלפים האורות על העץ המקושט ועל מעקה המרפסת. 

שבת שלום,

דרור 

כתבתי ספרים רבים, שיצאו לאור בהוצאות שונות, אך אינני מוכן לשתף פעולה עם רשתות הספרים ששודדות את הסופרים והמו"לים הקטנים ומדכאות את הספרות העברית. 

לכן בחרתי לשתף את ספרי ללא תשלום, ואתם יכולים לקרוא רבים מהם באתר שלי, ובהם ספרי פרוזה, ספרי שירה, ספרי ילדים, וגם ספרים שערכתי והוצאתי לאור ובהם תיאורי-המקרים של פרויד, ספרים מאת חיים עומר, נחי אלון, אורה גבריאלי, וגם ספרה האחרון של יונה וולך: 

http://www.psychom.com/Bookscontain_he.html

ספרי החדשים, 'תיאורי-המקרים של פרויד' ו'אימון רגשי', אינם נמכרים בחנויות במהדורה המודפסת, ואפשר להזמין אותם רק באמצעות האינטרנט: 

תוכלו לקרוא על כך בספר 'אימון רגשי', שאינו נמכר בחנויות הספרים, וניתן להזמין אותו רק באתר: 

http://www.emotional-training.com/Bookshopemotionh_he.html



 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.