352. ולפובסקי: מנגינות-ים

כשאני שב ומוצא על מדף ספרי השירה שלי את ספרו של מנחם זלמן וולפובסקי (1893-1975), שנכרך בכריכת יד לפני שמונים ושבע שנים (1927) ודפיו אינם חתוכים, אני חש בטקסטורה של הדף הישן ומריח את הריח הטוב שכמעט שכחתי, לאחר שנים של קריאת ספרים במכשיר הקינדל הקטן והנוח שלי. 

וולקובסקי, שעלה לישראל בגיל עשרים-ושמונה, כתב שישה-עשר ספרי פרוזה, ספרי שירה וספרי ילדים, והיה מחשובי המתרגמים לעברית של הספרות הקלאסית הרוסית (פושקין, טולסטוי, טורגנייב, צ'כוב ודוסטוייבסקי ועוד רבים אחרים). 

לפני ארבע שנים מצאה גוגל שקיימים בעולם מאה-ושלושים מיליון ספרים שונים. האם אתם יכולים להיזכר בשמם של מאה סופרים חשובים, ובספרים שכתבו? הזיכרון האנושי קצר עד מאוד, וכל היצירות הגדולות נשכחות במהרה, מחוץ למקרים מעטים שבמקרה נשמרו לזמן מה. 

ובכל זאת אני שמח לשוב ולהוציא מן השכחה לרגע קט, שמיד יישכח, עוד שיר של ולפובסקי, שיכול היה להיכתב גם היום. זה אינו שיר טבע ("נָשְׁקוּ גַּלִּים אֶת שְׂפַת הַחֻפִּים"), וגם לא שיר ערגה רומנטי ("לֵב נַעֲרָה נִמְסָר, לֵב עוֹרֵג חָם"), אלא שיר מחאה נגד הפאתוס שבשירה. 

השיר של לפובסקי מבוסס על שלד של שיר מלא פאתוס, במשקל קצוב ובחריזה (א-ב-א-ב), שיר שכמו שירים רבים אחרים ממשיל את הרגש האנושי לאיתני הטבע: 

קוֹל חֲלִילִים, מַשַּׁק תֻּפִּים, 

רָקַד, צָהַל, גָּעַשׁ עָם, 

נָשְׁקוּ גַּלִּים אֶת שְׂפַת הַחֻפִּים 

וְשָׁר הַיָּם. 

 

לַחַשׁ אַהֲבָה, נִיד לֵב דּוֹפֵק, 

לֵב נַעֲרָה נִמְסָר, לֵב עוֹרֵג חָם - 

כִּשְׂפַת יְלָדִים מִקְּצֵה הָאֹפֶק 

בָּא פִּטְפּוּט יָם. 

נַעֲרָה הוֹזָה בְּעֵינֶיהָ כְּחֻלּוֹת 

שִׁכָּרוֹן נָסְכָה לְלֵב וָדָם - 

לִמְרוֹמֵי תְּכֵלֶת מִנִּי מְצוּלוֹת 

אַךְ שָׂחַק יָם.

כמה בנאלי ושגור השיר הזה, המעמיד את היצירה האנושית, "קוֹל חֲלִילִים, מַשַּׁק תֻּפִּים", מול נגינת הטבע: "נָשְׁקוּ גַּלִּים אֶת שְׂפַת הַחֻפִּים". וכך כאשר "רָקַד, צָהַל, גָּעַשׁ עָם", מולו "שָׁר הַיָּם". 

אבל ולפובסקי, באמצעות המלים "לֹא" ו"רַק", הופך את המשמעות המובנת מאליה של השיר. "לֹא קוֹל חֲלִילִים", הוא מטיף נגד השמאלץ, ו"לֹא מַשַּׁק תֻּפִּים", אלא "רַק נָשְׁקוּ גַּלִּים אֶת שְׂפַת הַחֻפִּים וְשָׁר הַיָּם". זו מחאה נגד עודף הקלישאות שמפריעות לנו להתבונן בטבע הסובב אותנו ולהקשיב לצליליו. 

מה צפוי יותר מ"לַחַשׁ אַהֲבָה, נִיד לֵב דּוֹפֵק, לֵב נַעֲרָה נִמְסָר, לֵב עוֹרֵג חָם"? וולפובסקי דוחה את הרומנטיקה המוגזמת: "לֹא לַחַשׁ אַהֲבָה, לֹא נִיד לֵב דּוֹפֵק". הוא מבקש שנוותר על ההגזמה וסערת-הנפש, ונקשיב ל"פִּטְפּוּט הַיָּם" הנשמע "כִּשְׂפַת יְלָדִים", ולא יותר. 

אין לנו צורך, אומר המשורר, ב"נַעֲרָה הוֹזָה בְּעֵינֶיהָ כְּחֻלּוֹת", כדי לעורר בנו רגשות סוערים שירטיטו "לֵב וָדָם". את התפעמות הרגש נוכל למצוא בכל רגע אם רק נדע להתבונן ביופי הסובב אותנו, להרים מבט "לִמְרוֹמֵי תְּכֵלֶת", שרק אליהן "שָׂחַק יָם". 

ואולי גם ולפובסקי ידע שהוא ושיריו יישכחו במהרה, ולכן ביקש מאתנו לא ללכת שבי אחרי מליצות השיר, ובמקומן ללמוד להתבונן במציאות הסובבת אותנו, וליהנות מיופיו של הטבע ומן השפע שהוא משפיע עלינו. ואולי מעצמו ביקש ולפובסקי לוותר על השאיפה לתהילה, ועל האשליה שגדולתו תיזכר לתמיד, ולהסתפק בהנאת היצירה ובהכרת הטבע, שתמיד יאריך ימים מן המשורר. 

גם אני מאוד אוהב לכתוב, ובעצמי שכחתי חלק מן הספרים הרבים שכתבתי. המעבר אל חיי הכפר השכיח ממני את הצורך בפרסום ובתהילה, ובכל יום אני מגלה מחדש את פלאי הטבע וקסמיו. 

השבוע חגגנו את חגה של בבה מרתה (סבתא מרס), כפי שאנחנו חוגגים בכל תחילת חודש מרס. בשבועיים האחרונים התמלאה כיכר העיר בדוכני מרטיניצות.

המרטיניצה עשויה חוטים לבנים ואדומים השזורים זה בזה. 

יש מרטיניצות בעיצובים שונים, לעתים רק חוט המחובר באמצעות חרוז צבעוני, ולעתים בובות צמר בצבעי אדום ולבן. 

גם אנחנו סובבים בין הדוכנים, וכל אחד מאתנו בוחר את המרטיניצות האהובות עליו. 

ביום הזה כולנו מעניקים זה לזה את חוטי המרטיניצה, ועונדים אותם על ידינו. כאשר אנחנו רואים את החסידה הראשונה או את הניצן הראשון הפורח על עצי הפרי הרבים שצומחים סביבנו, אנחנו מסירים את המרטיניצה וקושרים אותה אל הענף הקרוב. ואנחנו מברכים זה את זה ב'בבה מרתה שמח'. 

אבל השנה הטבע השתעשע אתנו, המעיט בשלג והקדים את האביב. כבר עכשיו החלו להנץ פרחי השזיף, 

וגם האפרסק מתגאה בניצניו. 

החצר כולה מתכוננת לפריחה הקרובה. 

החסות כבר עולות על שולחננו, ועוד מעט תתמלא הגינה בירקות. בינתיים אנחנו נהנים לאכול את השעועית והעגבניות המיובשות מן העונה הקודמת (בצלחת מעשה ידי אפרת). 

ובינתיים, כשהחגים מאפשרים זאת, עורכים הילדים מסיבת פיז'מות עם חברים, 

משחקים עד השעות הקטנות של הלילה ומאחרים להתעורר בבוקר. 

וכשמתעוררים, אפשר לעבוד בסטודיו של אפרת, ויונתן יוצר לעצמו כינור וחליל מחומר, 

ואחר-כך מנסה לנגן בצ'לו שלי, כאילו היה קונטרבאס. 

גם אנדה מנסה, 

ומאיה לא מוותרת. 

וזה הזמן להקשיב לטבע המתפרץ, לשכוח לרגע את הדימויים האנושיים, את סערות הרגש, הזיכרונות והתקוות, ופשוט ליהנות מן הרגע הזה של הגשם הטוב, 

מן הצהוב הרטוב, 

והלבן שטרם נפתח,  

וטיפת הגשם שנלכדה בקצה ענף, עוטפת באהבה את הניצן הממתין לזמן הנכון. 

שבת שלום,

דרור 

המיקום והמחיר 

משתתפי הסדנה ישוכנו במלון בעיר קיוסטנדיל (במרחק עשרה קילומטרים מן הכפר בו תתקיים הסדנה), במרחק תשעים קילומטרים דרום-מערבית לסופיה בירת בולגריה. זה אזור עצי הפרי של בולגריה, העשיר בנהרות, במעיינות מרפא חמים, באתרי סקי ובנופים מרהיבים.

 

באביב פורחים בכפר עצי הדובדבן, ובעיר קיוסטנדיל נערך פסטיבל ובו מציגים תושבי הכפרים את פרי אדמתם. 

התשלום: 1,200 יורו. 

התשלום כולל את הסדנה, אירוח במלון בעיר קיוסטנדיל, בחדר ליחיד/ה, כולל ארוחת בוקר (וארוחת צהרים וערב במהלך הסדנה בכפר), הסעה משדה-התעופה ובחזרה ונסיעות לכפר, וכן הספר 'אימון רגשי'. התשלום אינו כולל את הטיסה. 

או התקשרו לטלפון ישראלי, במחיר של שיחה מקומית:  073-2248404. 

 ד"ר דרור גרין

נולד בירושלים, 1954, מתגורר בכפר דבורישטה שבבולגריה עם אפרת וארבעת ילדיהם. חיבר כארבעים ספרים, ובהם ספרי ילדים רבים, ספרי פרוזה, שירה וספרות מקצועית בתחום הטיפול הנפשי. עורך משנת 1972 את דף השיר השבועי 'פיוט', בו פורסמו שיריהם של טובי המשוררים העבריים (חברי המערכת היו יונה וולך וס. יזהר). 

סיים דוקטורט ותואר שני בסיטי יוניברסיטי (ריג'נטס קולג', לונדון), בוגר האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים (קומפוזיציה) והאוניברסיטה העברית (פילוסופיה ומוסיקולוגיה).

ניהל את 'קוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה' בזכרון-יעקב ולימד פסיכיאטרים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים בבית-הספר לפסיכותרפיה של הטכניון בביה"ח רמב"ם, בבית-הספר לפסיכותרפיה בבית-החולים בצפת בשיתוף עם מכללת צפת, ובלימודי ההמשך ברפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשיתוף עם שירותי בריאות כללית. 

המציא את משחק-החשיבה 'טריקסי' שנמכר ברחבי העולם בחצי מיליון עותקים. 

פיתח את גישת 'האימון הרגשי' ומנהל את 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה. כאחד מחלוצי הטיפול הנפשי באינטרנט פיתח את הקליניקה הווירטואלית הראשונה. 

אפרת גרין 

בת קיבוץ רמת-יוחנן, 1969, מתגוררת בכפר דבורישטה בבולגריה עם דרור וארבעת ילדיהם, הגדלים בחינוך ביתי בחיק הטבע. 

למדה מנהל עסקים ושיווק, ועסקה בהם מגיל צעיר בישראל ובעולם. טיילה ולמדה שפות ותרבויות. 

תערוכת העבודות שלה, 'משחק בחומר', התקיימה בגלריה העירונית של העיר קיוסטנדיל בשנת 2010.