356. ג'יימס פרייזר: ענף הזהב

בעריכת דרור גרין

 

אפריל 356

מזה שנים רבות אני נוהג לצפות, לפחות פעם בשנה, בסרטו של פרנסיס קופולה, 'אפוקליפסה עכשיו'. אני צופה בו, ובוכה, ולרגע חוזר לתחושת הטירוף של המלחמה. גם כך אני מתמודד עם הלם-הקרב הפרטי שלי. 

https://www.youtube.com/watch?v=

אבל 'אפוקליפסה עכשיו' אינו רק סרט על מלחמה וטראומה. זהו סרט על המצב האנושי ועל טבע האדם, על חרדת-המוות האופפת אותנו כל הזמן, וגם על יפי הבריאה והטבע. 

הסרט מסתיים בתמונה מרגשת ביותר של הקולונל קורץ (מרלון ברנדו), לוחם ופילוסוף, הלוחש ברגעי מותו את המלים: "האימה. האימה." 

הקולונל קורץ מצטט מתוך שירו הידוע של ט.ס. אליוט, 'אנחנו אנשים חלולים'. ליד מיטתו אפשר להבחין בתנ"ך, בספרה של ג'סי וסטון, מריטואל לרומנס, על שורשי אגדת הגביע הקדוש, ומתחתיו בספרו של ג'יימס ג. פרייזר, 'ענף הזהב'. 

כותרת ספרו של האנתרופולוג הסקוטי ג'יימס פרייזר (1854-1941) מבוססת על הציור של הצייר האנגלי הנודע, טרנר, 'ענף הזהב', המתאר את אגם נמי, שלידו ניצב המקדש לאלה דיאנה. הספר מתאר באופן סיפורי את התפתחות המיתולוגיה והדתות, והקשר שלהן למדע, לאלוהים ולצורך האנושי לשלוט בעולם. הספר השפיע מאוד על התרבות של סוף המאה התשע-עשרה והמאה-העשרים. 

הספר 'ענף הזהב מסתיים בתיאור המעגל האנושי, בחיק הטבע, אותו הבאתי כאן כשיר. התיאור הזה של פרייזר מבוסס על רשמיו של מייסד התנועה הרומנטית בספרות הצרפתית, פרנסואה-רנה דה שאטובריאן (1768-1848), בספרו 'מסע באמריקה', בו תיאר את מפגשו עם האינדיאנים. 

המשפט המסיים את 'ענף הזהב', אותו הפכתי כאן לשיר, מסכם את הטבע האנושי בפשטות ובבהירות. המשפט נפתח ומסתיים בתיאור המציאות כפי שהיא, אולי רגע לפני בריאת העולם, "כַּאֲשֶׁר נָפְלָה הָעֲלָטָה", לפני בריאת המאורות, כשהכאוס מעורר בנו חרדה גדולה. 

והמשפט הזה מסתיים ב"דִּמְמַת הַלַּיְלָה", כלומר באותה אימה שטרם בריאת היום, זו האימה שכל מי שהולך בחשכת הלילה ביער סבוך חש בה. 

אבל בין תחילתו של המשפט לסופו, בין השורה הראשונה של השיר לשורה האחרונה, נוצרת התרבות האנושית, ההופכת, באמצעות האמפתיה האנושית, למקום בטוח לרגע קט. 

מתוך התוהו ובוהו של עלטת הלילה לא אלוהים הוא הבורא את העולם, אלא האדם עצמו. מתוך ה"חֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם" הבראשיתי, לא אלוהים הוא האומר "וַיְהִי-אוֹר". מתוך "הָעֲלָטָה נִצַּת הַמִּישׁוֹר כֻּלּוֹ בִּמְדוּרוֹת", כלומר מתוך המעשה האנושי, המתמודד עם המציאות ומשנה אותה בכוחות עצמו. 

אבל המעשה האנושי אינו הבחירה האישית, האינדיבידואלית, אותה אנחנו מקדשים בעולם הפוליטי המוכר לנו, אלא "מַּעְגָּל בּוֹ סָעֲדוּ הָאֲנָשִׁים", כלומר מה שמחבר בינינו לבין האחרים. המעגל, היוצר בנו תחושה של מקום בטוח, אינו קיים לכשעצמו, אלא מתקיים כשכל אחד מאתנו נוטל חלק ביצירתו, בזכות היכולת האמפתית שלנו, המחברת אותנו זה לזה (כמו בשיר החנוכה שאנו שרים: "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן"). 

וכשם שהמדורות, מעשה ידי אדם, מרחיקות את חרדת העלטה, "צְלִילֵי הַמּוּסִיקָה וְהַהִלּוּלָה שָׁבְרוּ אֶת דִּמְמַת הַלַּיְלָה". לא הקול האנושי הבודד הוא שהפר את השקט המאיים, אלא היצירה האנושית המשותפת, "הַמּוּסִיקָה". 

המוסיקה, והמעגל האנושי, הם שילוב של סיפור ומעשה המייחד את הטבע האנושי, ומאפשר לנו להתמודד עם המציאות המאיימת, האכזרית והמרהיבה, שבה אנחנו חיים. השילוב המיוחד הזה יוצר את המציאות האנושית המיוחדת, הבדיונית, ההופכת את חרדת-הקיום ל"הִלּוּלָה". 

"הִלּוּלָה" היא הערך המוסף האנושי, המשנה את המציאות ומעניק משמעות לחיינו. בעיני כל שיר הוא "הִלּוּלָה", משום שהוא מוציא את הטקס והמלים המדוברות מתוך ההקשר היומיומי שלהם, והופך אותם למוסיקה מיוחדת, המשותפת לנו ולאחרים. 

וגם השיר הזה הוא "הִלּוּלָה". בחרתי בו מתוך טקסט פרוזאי לכאורה, המסיים את ספרו של ג'יימס פרייזר, 'ענף הזהב', ובזכות האסוציאציות שהוא העלה בי, וההקשר החדש של המלים, הוא הפך למשהו אחר, המעניק לי, ואולי גם לכם, אפשרות להתבונן במציאות במבט חדש. 

המעגל האנושי שלנו ממלא את הסטודיו של אפרת, בסדנת סוף השבוע, 

עם אורחים רבים מסופיה, שרוצים לעבוד ליד האבניים, 

וליהנות מן הטבע בביתנו הכפרי, 

מן החסות המלבלבות, 

מן הצבעונים הממלאים את הגינה, 

ומשכרים אותנו בצבעיהם, 

ובקסמיהם. 

מן התנור בסטודיו של אפרת מוציא יונתן כינור חדש, 

שיצר מחומר. 

ובבית מאיה מצטרפת למעגל המנגנים, ובאה אלי לשיעורי פסנתר. 

בחצר פורחים עצי התפוח, 

והשזיף,  

וגם האגס. 

יש ילדים שרוצים ממתקים, ויש ילדים שרוצים אייפד. יונתן רוצה דונם של עצי דובדן, 

והוא חוגג את הפריחה כשהוא קושר את המרטיניצה שלו לענף הפורח. 

הטבע כולו מאיר לנו פנים. 

שבת שלום,

דרור