361. ג'ון לנון: אמא

בעריכת דרור גרין

 

מאי 360

כשראיתי את ספר שירי ה'חיפושיות' על המדף שלי, השבוע, ניסיתי להיזכר באחד השירים שלהם, אבל השיר היחיד שעלה בזכרוני היה דווקא שירו של ג'ון לנון (1940-1980), 'אמא'. אולי משום שלנון נטה תמיד להחליף את הפזמונאות בשירה, ואולי משום שהשירה שלו היתה אינטימית מאוד, אישית, וגם כואבת, ולכן עוררה את האמפתיה שלי.

כשלנון שר את השיר הזה בהופעה חיה בניו-יורק, הוא הקדים ואמר: "הרבה אנשים חשבו שזה שיר על ההורים שלי, אבל זה על תשעים-וחמשה אחוז מן ההורים, חיים או חצי מתים". בתוספת הצינית, "חיים או חצי מתים", הוא כאילו אמר: "כמעט כל ההורים נוטשים את ילדיהם, גם אלו שלכאורה נוכחים בחיי ילדיהם, אבל למעשה הם חצי מתים" (כלומר מלבד 'זמן איכות' הם מקדישים את חייהם למשהו אחר: לעבודה, לחיפוש-עצמי, למימוש אידיאלים וכו'). 

https://www.youtube.com/watch?v=NXv1jNR4tEw

אבל ההצהרה הזו של לנון מבטאת את הרגישות והאמפתיה שלו כאמן, המבקש לשתף את העולם כולו בחוויה האישית שלו, מתוך היכולת שלו להבין את טבע האדם. 

למעשה, השיר הזה הוא תיאור מדויק של החוויה הפרטית של ג'ון לנון. הוא נולד בליברפול בתחילת מלחמת-העולם השניה, בשעה שאביו שירת בצי-הסוחר הבריטי. אמו הציעה לאָלְף לנון נישואין והתחתנה איתו כמרד נעורים נגד הוריה, שלא השתתפו בחתונה. למחרת הנישואין אלף שב אל הים. לאחר שהיה בן חמש התלוננה אחותה החסודה של ג'וליה לנון אצל פקידי הסעד שג'ון ישן עם אמו במיטה, והילד הועבר אליה והופרד מאמו. 

הסיפור הזה ריגש אותי מאוד, משום שהזכיר לי את ילדותי שלי. גם לאמי לא היה מושג בגידול ילדים. היא נטשה אותי רגשית ומעולם לא שמעתי ממנה מלה של אהבה. גם אבי, כמו אביו של לנון, נטש אותי בילדותי והצטרף לצי-הסוחר. הוא מעולם לא העלה בדעתו שהנטישה שלו שמטה את הקרקע מתחת לרגלי, ושוב לא היה לי מקום בטוח בעולם, ולא טרח לשוחח אתי, לשלוח מכתבים, או להתייחס לרגשותי. 

היום, כשקראתי מעט על ילדותו של ג'ון לנון, גיליתי שההזדהות שלי איתו היתה מוגזמת, וסיפור ילדותו עורר בי מעט קנאה. כך למדתי, שלמרות שג'ון ננטש על-ידי שני הוריו, היתה זו נטישה טכנית, שנבעה ממגבלות טכניות ומגילם הצעיר של ההורים, אך לא היתה זו נטישה רגשית. למרות שבנה נלקח ממנה וגודל על-ידי אחותה, ג'וליה לא ויתרה על הקשר איתו, והמשיכה להיפגש איתו עד שלאחר שגדל שב לביתה. היא קנתה לו בסתר את הגיטרה הראשונה שלו, לימדה אותו לקרוא תווים ולשיר, ובעצם העניקה לו את הבסיס לכל מה שמילא אחר-כך את חייו. 

גם אביו של ג'ון, שכמעט לא פגש בו, לא ויתר על האהבה. כשהיה לנון בן חמש עזב אביו את הצי, וביקש מבנו לעבור איתו לאוסטרליה. כשאמו של לנון גילתה זאת, האב הציע גם לה להצטרף. ג'ון בחר להצטרף אל אביו, אך ברגע האחרון לא הצליח להתנתק מאמו, ושוב לא פגש את אביו עד לאחר שהתפרסם. 

את השיר 'אמא' כתב לנון לאחר שהשתתף עם יוקו בטיפול נפשי חדשני שנקרא 'הצעקה הראשונית', אצל ד"ר ארתור ג'אנוב, טיפול שמאפשר למטופל לשוב אל מקורות הכאב שלו. במקום לבזבז שנים בפסיכואנליזה כדי לברר את מקורות הטראומה, הציע ג'אנוב למטופליו פשוט לצעוק את הכאב שלהם ולהרגיש אותו בגופם. השיר 'אמא' הוא, למעשה, הצעקה הראשונית של ג'ון לנון. 

השיר מתאר את מעגל הטראומה של לנון: את תחושת הנטישה ואיבוד המקום הבטוח, את המודעות הרגשית לכאב, וגם את ההשלמה. שלושת בתי השיר מתארים את השילוש הקדוש של המשפחה, שהוא הגרעין המשותף לתחושת הביטחון האנושית: אמא-אבא-ילדים. השיר מתאר את רגע הנטישה בו נפרד ג'ון בן החמש מאביו בנמל בלקפול, ונגרר אחרי אמו, בחוסר-רצון. 

הבית הראשון של השיר נפתח במלים "אִמָּא, הָיִיתִי שֶׁלָךְ", המתארות אל השליטה והאחריות הטוטאליות של כל אם המקבלת לידיה תינוק התלוי בה, וגם את ההתמסרות הטוטאלית של התינוק לאמו, שהיא בשבילו המקום הבטוח היחיד בעולם. והוא נמשך במלים "אַךְ אַתְּ מֵעוֹלָם לֹא הָיִית שֶׁלִּי", המתארות את חוויית הנטישה, אך אין בהן כל האשמה. 

"רָצִיתִי אוֹתָךְ", הוא אומר, "אַךְ אַתְּ לֹא רָצִית בִּי". גם את המסר הקשה הזה לנון כותב כתיאור מצב, ולא כביקורת או האשמה, על אמו הצעירה שבחרה לחיות עם גבר אחר ולהתרחק מאביו, והסכימה למסור את הילד בן החמש לאחותה. מה שמאפיין את הבית הזה הוא התיאור של אמו כפאסיבית. היא לא פגעה בו ולא רצתה לעזוב אותו, אלא פשוט לא מימשה את חובתה ויכולתה לגדל אותו, ולכן הוא זה שנלקח, באופן אקטיבי, ממנה. 

הבית הראשון מסתיים בהבנה הטיפולית (insight) שעליו להיפרד מן הזיכרון הזה, ומן הרגשות הקשים (שהרי אמו מתה שנים רבות לפני-כן, בתאונת-דרכים, כשהוא היה בן שבע-עשרה), ולומר לה שלום: "אז אֲנִי צָרִיךְ לוֹמַר לָךְ שָׁלוֹם", והוא ממהר ונפרד, ובכך סוגר את מעגל הטראומה הקשורה באמו: "שָׁלוֹם". 

הבית השני מתאר באותה תבנית שירית את הפרידה מאביו. זו פרידה אחרת לגמרי, משום שהאב בחר לעזוב את בנו באופן אקטיבי: "אַבָּא, אַתָּה נָטַשְׁתָּ אוֹתִי". זה תיאור מדויק של הפרידה בנמל, כשג'ון הצעיר היה בן חמש, שהיתה שחזור של הפרידה המוקדמת יותר, עוד בטרם נולד. "אַךְ אֲנִי מֵעוֹלָם לֹא נָטַשְׁתִּי אוֹתְךָ", הוא אומר, ובמלים המעטות האלו מבטא את הכמיהה לאב שמעולם לא היה לו. 

בשני הבתים הראשונים מציג לנון משוואה, שרק בקריאה שניה ושלישית אנחנו מבינים עד כמה היא אבסורדית. "רָצִיתִי אוֹתָךְ", הוא אומר לאמו בצד האחד של המשוואה, "אַךְ אַתְּ לֹא רָצִית בִּי", הוא משלים את צידה השני. "הָיִיתִי זָקוּק לְךָ", הוא אומר לאביו, "אַךְ אַתָּה לֹא הָיִיתָ זָקוּק לִי". יש הרבה תמימות ואכזריות במשוואה הזו, ההופכת לכאורה את היחס בין הורים לילדים לשיוויוני. שהרי הורים בוחרים ללדת ילדים ואחראים לספק להם אהבה וביטחון, בשעה שהילדים נולדים חסרי-אונים ותלויים בהוריהם ללא כל בחירה. 

אבל לנון אינו לגמרי תמים. המשוואה הזו היא הבחירה שלו לא להיות קורבן, והיא מאפשרת לו להיפרד גם מאביו. הוא יודע שהוא "צָרִיךְ רַק לוֹמַר לְךָ שָׁלוֹם", לא כדי להיפרד מאביו, שחידש את הקשר איתו בבגרותו, אלא כדי להיפרד מן הטראומה של הילד בן החמש. לכן הוא מממש זאת ואומר "שָׁלוֹם". 

לאחר המסרים הפשוטים והברורים בשני הבתים הראשונים, הבית השלישי אניגמטי למדי. בקריאה ראשונה הוא נשמע כמו מוסר השכל: "יְלָדִים, אַל תַּעֲשׂוּ אֶת מַה שֶׁעָשִׂיתִי אֲנִי". הוא אמנם סוגר כאן את המעגל המשפחתי של אמהות-אבות-ילדים, אך למי הוא פונה באמת? האם הוא פונה לילדיו שלו, לבנו ג'וליאן אותו נטש בילדותו, ולבנו השני שון, אותו גידל עם יוקו אונו? 

נדמה לי, שג'ון לנון פונה כאן אל כל הילדים בעולם, בשם כל ההורים בעולם, שאיש לא לימד אותם להיות הורים. בדרך זו הוא יכול לגלות אמפתיה כלפי הוריו, ולחוש את חוסר-האונים שלהם כהורים: "לֹא יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת, וְנִסִּיתִי לָרוּץ". ובאמת, הורים צעירים אף-פעם אינם מוכנים לתפקידם. הם תמיד חסרי-ניסיון, ונתונים בלחץ כלכלי וחברתי בשנים בהן עליהם להתבסס כלכלית וחברתית. 

במלים "לֹא יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת, וְנִסִּיתִי לָרוּץ" מתייחס לנון לתפקיד ההורי בחמלה גדולה, ורואה בו מטלה בלתי-אפשרית. כל ההורים רוצים לרוץ עם ילדיהם, בשעה שאינם יודעים עוד ללכת. כולנו רוצים להיות הורים נפלאים לילדינו, ולהימנע מן השגיאות שלהם, אך אין לנו כלים מתאימים לכך, ואנחנו שבים ונכשלים בשגיאות של הורינו. לנון פונה כאן אל הילדים כהורים עתידיים. הוא אינו מזהיר אותם מן התפקיד ההורי, אלא מציע להם להנמיך ציפיות ולהתאים את עצמם למה שהם מסוגלים לעשות. זו חוכמה גדולה, ולא קל לאמץ אותה. 

גם את הבית הזה לנון מסיים במלים: "אָז אֲנִי צָרִיךְ לוֹמַר לָכֶם שָׁלוֹם, שָׁלוֹם". כאן הוא מחליף תפקידים עם הוריו שלו, כשהוא יודע שעליו להיפרד גם מילדיו, להכיר בחוסר-השלמות שלו כהורה, ולאפשר להם להמשיך בחייהם בכוחות עצמם. 

לאחר שלושת בתי-השיר חוזר לנון תשע פעמים על 'הצעקה הראשונית' "אִמָּא, אַל תֵּלְכִי, אַבָּא, בּוֹא הַבַּיְתָה", בכאב נורא. נדמה לי שכאן מתבטאת גדולתו של לנון. אם בשלושת הבתים הראשונים הוא מתאר את הטראומה, ואת היכולת שלו להתמודד איתה ולסגור את מעגל הכאב והכעס, כאן הוא מזכיר לנו שגם התהליך ה'טיפולי' לכאורה לעולם אינו שלם ואינו מושלם. טראומה אינה מחלה, אלא מצב שאפשר להתמודד איתו, ויצירה אמנותית היא דרך נפלאה לעשות זאת. ההתמודדות האמנותית אפשרה ללנון להניח לעברו ולהיפרד באהבה מהוריו, אבל היא לא יצרה 'סוף טוב' הוליוודי מתקתק, משום שהחוסר בהורים לעולם אינו מתמלא, וגם לאחר שאנחנו נפרדים מהורינו וסולחים להם, אנחנו שבים ורוצים לצעוק: "אִמָּא, אַל תֵּלְכִי, אַבָּא, בּוֹא הַבַּיְתָה". 

גם אני רוצה לרוץ עם ילדי, ומגלה שוב ושוב שקשה לי ללכת, ואני מוותר על הרצון להיות הורה נפלא ומושלם, ומסתפק בניסיון ללכת לצידם, ולהתאים את צעדי למהירות שבה הם משתנים, צומחים ולומדים להתבונן בעולם. בזכותם אני מגלה מדי יום, בהליכת הבוקר המשותפת, משהו חדש בטבע העוטף אותנו, ואפילו בעץ המשתקף אלי מבעד לחלון מדי בוקר, ומשתנה מיום ליום. 

אני לומד לזהות חילזון בין העלים, 

ולגלות איך אפשר להפוך פרח לבובה קטנה. 

אני משתאה לראות את הילדים שלי יוצרים בסטודיו של אפרת, 

מגלים את פלאי החומר, 

ויוצרים סוג חדש של כלים (יונתן יוצר עציץ גדול לעץ הלימון שלו). 

אני לוקח את יונתן לחופשה קצרה ליד אגם, ומגלה את הנוף מבעד לעיניו, 

להתפעם מן האור שחומק בין העננים, 

לגלות את האגם מבעד לעצים, 

את השתקפות העננים במים, 

לטייל על גדת האגם מול השמש, 

ולצידה, 

גילינו איך מורידים ספינות לאגם, 

והתבוננו זה בזה. 

ויצאנו להאזין למוסיקה במועדון הג'ז הקטן ביותר והנפלא ביותר בעולם, במסעדה קטנה בסופיה ('באתי לבד') שבה חמישה שולחנות, 

והקשבנו לידידנו נוויליאן המנגן בפסנתר עם פסנתרן שהוא פרופסור לחינוך מיוחד. 

https://www.youtube.com/watch?v=3WjbmGOg1PA

שבת שלום,

דרור 

http://www.emotional-training.com/Zugiyuth_he.html

 

 

"דרור הוא אחד מאנשי המקצוע הייחודיים שפגשתי. אין אף אחד שדומה לו בנוף המקצועי שלנו. הוא חושב בצורה מיוחדת ופוריה. אני משוכנע שהסדנה שהוא מציע תהיה חוויה מגרה ומעשירה, שתתן למשתתפים נקודת מבט חדשה" (פרופ` חיים עומר, אוניברסיטת תל-אביב, מחבר הספרים `שיקום הסמכות ההורית`, `השטן שבינינו`. `פחדים של ילדים` ועוד).

"סדנת האימון הרגשי עם דרור ואפרת גרין היתה מתנה יפה שהענקנו לעצמנו אחרי 30 שנים של זוגיות. דרור ואפרת אירחו אותנו בתוך חייהם, בכפר פסטורלי שופע ירק, בועה אקס-טריטוריאלית קסומה" (ברכה ועידו, מאי 2013).