364. פאול צלאן: מתוך חצר הזמן

בעריכת דרור גרין

 

מאי 364

בחוברת 'אפס שתיים', בעריכת צרויה שלו ויגאל שוורץ (גיליון 1, 1992), מצאתי את מחזור השירים 'חצר הזמן' מאת המשורר פאול צלאן (1920-1970), שנחשב לאחד מגדולי משוררי המאה-העשרים. למרות שהוריו נספו בשואת יהודי רומניה, הוא המשיך לכתוב בגרמנית. 

שירו הידוע ביותר של צלאן הוא הפואמה 'פוגת המוות', המשקפת את האובדן האישי שלו בשואה, ואת יחסו המורכב לתרבות הגרמנית. כך מסתיימת הפואמה (מתוך הספר סורג-שפה, בתרגומו של שמעון זנדבנק): 

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

שׁוֹתִים אוֹתְךָ עֶרֶב וָבֹקֶר שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה עֵינָיו תְּכֻלּוֹת

הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ בִּמְדֻיַּק

אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

הוּא מְשַׁלֵּחַ בָּנוּ כְּלָבָיו נוֹתֵן לָנוּ קֶבֶר בָּרוּחַ

מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים וְחוֹלֵם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

צלאן, שכתב גרמנית, מעולם לא חי בגרמניה. הוא נולד ברומניה ומת בצרפת, לאחר שקפץ אל מי נהר הסיין, בהיותו רק בן חמישים. הוא חש כמי שמעולם לא היו לו בית ומולדת, והשירה היתה ביתו. 

ב'נאום המרידיאן', לרגל קבלת פרס גיאורג ביכנר, אמר צלאן (בתרגומו של שמעון זנדבנק): 

מחפש אני - שהרי אני שרוי שוב כאן, במקום שבו התחלתי - את מקום מוצאי שלי. 

אני מחפש את כל אלה כשאצבעי שאינה מדייקת, משום שהיא נטולת מנוחה, כשאצבעי על המפה - מפה, יש להודות מיד, של ילדים. 

מקומות אלה הם בבל יימצא, אינם בנמצא, אבל אני יודע היכן הם צריכים היו להימצא, ומה גם עכשיו, ואני... מוצא משהו! 

והוא מסיים את הנאום כך: 

אני מוצא משהו - כמו הלשון - בלתי חומרי, אבל ארצי, אדמתי, משהו מעגלי, משהו העובר על-פני שני הקטבים ושב אל עצמו... 

בחיפושיו אחר בית ומולדת הגיע צלאן גם לביקור קצר בירושלים, באוקטובר 1969. בעקבות הטיול בעיר עם ידידתו אילנה שמואלי, כתב את מחזור שירי ירושלים שלו, 'חצר הזמן'. השירים, הכתובים בגוף שני אל בת-זוג או אהובה, מתארים התבוננות מרוחקת בעיר, מנקודת מבט של תייר או זר, הרואה בעיר נקודות ציון והדהודי אסוציאציות היסטוריות ותרבותיות, אך לא את העיר עצמה. 

"הדברים החשובים באמת סמויים מן העין", כתב אנטואן דה סנט-אקזופרי בספר 'הנסיך הקטן'. השירה בדרך-כלל מתארת את הדברים הסמויים מן העין, וכשצלאן בוחר לתאר את המסע הקצר שלו בירושלים הוא אינו מתאר את העיר עצמה, שמרוב סמלים קשה לראות בה מקום של ממש, אלא את התהליך הרגשי שהוא עצמו חווה בביקור הזה. 

בשיר השישי הוא מתאר את המקום שבו גדלתי, ובו עדיין עומד בית הורי, בשכונת אבו-תור בירושלים. גם אני אינני רואה עכשיו את המקום כפי שהוא באמת, משום שהכפר הערבי הקטן, שדרכיו לא היו סלולות, וגדרות אבן הקיפו את בתיו ואת עצי הזית המעטים. את הכפר חצתה באכזריות גדר הגבול, שמעברה השני היו חיילי הלגיון הירדני יורים מדי פעם אל עמדת הצבא הישראלי. כל זה נעלם בין בתי העשירים שנבנו שם מאז, ואני זוכר בעיקר את החרדה הגדולה של החיים בצל המוות. 

פאול צלאן ראה באבו-תור משהו אחר. אינני יודע אם קרא את סיפורו הנפלא של עגנון, 'אבי התור', שבו סיפר עגנון על זקן שגר שם, וטיפל בשור שלו כמו אב בילדו, עד שכאשר הגיעו האויבים הציל השור את השכונה כולה מידיו. אבל מאוחר יותר שחט שכנו של הזקן את השור למשתה הנישואין שלו. זהו סיפור אכזרי על אהבה ונאמנות, ועל בגידה ואלימות, ועל מעגל האנוכיות והאמפתיה שבטבע האדם. 

אולי קרא צלאן את סיפורו של עגנון וחשב על הזקן הרוכב על השור, ואולי, במלים "הַזֹּהַר, זֶה שֶׁרָאָה אָבּוּ־תּוֹר, רוֹכֵב לְעֶבְרֵנוּ", התכוון לגיבור המוסלמי צלאח א-דין שצפה מעל הגבעה על הר הבית שהיה בידי הצלבנים, והבטיח לכבוש בקלות את ירושלים אפילו ברכיבה על שור. 

גם היום, כשעומדים במורד הצפוני של שכונת אבו-תור, אפשר לראות את "הַזֹּהַר" של כיפת הזהב המכונה 'כיפת הסלע'. את הנוף הזה ראה פאול צלאן כשטייל באבו-תור עם ידידתו אילנה שמואלי, שתיארה את הטיול בספרה 'אמרי שירושלים ישנה'. הוא לא ראה את ירושלים החדשה, את הבתים והמגדלים הממלאים את מה שבילדותי היה שדות קוצים ועצי-זית, אלא את המבנה העתיק ביותר שנשמר ללא שינוי מן הימים בהם שלטו המוסלמים בארץ-ישראל. 

"זֶה בָּזוֹ הִתְיַתַּמְנוּ, מֵרֹב חַיִּים," הוא כותב. את תחושת ה'מולדת' או המקום הבטוח, שאבדה לו עם מות הוריו ומות האמונה באדם הוא לא מצא בארץ אבותיו, עליה נלחמו פעם המוסלמים בנוצרים, אלא במגע פשוט שבין איש ואשה. 

צלאן אינו מוצא נחמה ומולדת בארץ אבותיו, משום שהוא יודע שהמאבק הלאומי-דתי מוביל תמיד לסכנה חדשה. בניסוח מבריק הוא מתאר את חבית חומר-הנפץ של מדינת-היהודים: 

מָצוֹף שֶׁל זָהָב, 

מֵעָמְקֵי־מִקְדָּשׁ, 

מוֹדֵד אֶת הַסַּכָּנָה, 

שֶׁנִּכְנְעָה לָנוּ חֶרֶשׁ.

כמה יפה תיאור כיפת הסלע כ"מָצוֹף שֶׁל זָהָב", הבנוי על "עָמְקֵי־מִקְדָּשׁ" שנהרס, ומייצג את האיזון העדין שבין שתי הדתות, שכל פגיעה בו עלולה להצית אש שתשרוף את כל האזור. האיזון העדין הזה "מוֹדֵד אֶת הַסַּכָּנָה, שֶׁנִּכְנְעָה לָנוּ חֶרֶשׁ", כלומר מבטא את החרדה הגדולה, הנובעת מכל הטראומות העתיקות של חורבן בתי-המקדש, וגם טראומת השואה. 

האם הסכנה אכן "נִּכְנְעָה לָנוּ חֶרֶשׁ", או אולי היא רק מקננת במסתרים, ומשמרת בתוכנו את הטראומה העתיקה? צלאן אינו מציע תשובה, אבל מזכיר לנו כמה שבירה ושברירית היא המציאות, ועד כמה נואש הוא החיפוש אחר מולדת שתספק לנו תחושה של מקום בטוח, תחושה אותה נוכל למצוא רק בחיבור האנושי שבין איש לאשה, גוף בגוף ו"לֹא מִשָּׁרְשֵׁי הַיָּדַיִם בִּלְבַד". 

גם אני מצאתי את תחושת המקום הבטוח שלי הרחק מירושלים שבה נולדתי, וכשצלאן מזכיר לי את אבו-תור אינני נזכר בטראומת הילדות שלי, אלא דווקא בקבר השיך אבו-תור, בראש הגבעה, לא רחוק מבית הורי, מול שרידי הכנסיה הביזנטית. מעולם לא נכנסתי לביתו של השיך, אבל קראתי עליו בספריו של דן בן-אמוץ, שהתהולל בו עם חבריו וחברותיו לאחר כיבוש הכפר, וקראתי עליו בסיפורו הנפלא של עגנון. 

בביקורי האחרון בשכונה, לפני שנים אחדות, היא לא דמתה לכפר הערבי שבו גדלתי, וירושלים כולה היתה זרה, צפופה בבטון ובאנשים. השיר של פאול צלאן מזכיר לי ימים אחרים, בהיותי בן שלוש-עשרה, מיד לאחר מלחמת ששת-הימים, כשטיפסתי ברגל אל פסגת הר-הזיתים, כאורח בארץ חדשה, וציירתי משם את אותה כיפת הסלע הקסומה והמסתורית, אותה ראה גם צלאן משכונת ילדותי. 

גם אני מוצא את המקום הבטוח באהבה, במשפחה ובכתיבה, וזו המולדת שנמצאת אתי תמיד, בכל מקום בו אהיה. את כיפת הזהב מעשה בשר-ודם החלפתי בכיפת הזהב של השמש המעירה אותי בכל בוקר משנתי, מעל העץ האהוב עלי, ושולחת אותי לישון מדי ערב (עכשיו השמש שוקעת מאוחר, בין תשע לעשר בלילה): 

וכשהיא פורצת בין ענפי העצים, בטיול הערב שלנו, 

ומאירה גם את אנדה באור אחר. 

בטיול הערב אנחנו פוגשים את השכנים, 

ומשתכרים מן הירוק.  

המקום הבטוח שלי הוא מה שפורץ מתוך האדמה, בשבילי הכפר, 

או בגינה, כשהוורדים שלי מתחילים לפרוח, 

ולידו אמנון (ותמר). 

על ענפי העצים מבשילים הדובדבנים, 

ומחליפים את ארוחת-הבוקר, 

או ארוחת-הערב. 

האביב מוציא את המשחקים החוצה, 

אל החצר. 

וכבר עכשיו אנחנו מתכוננים לחורף. 

וזו הזדמנות, 

לבדוק, 

את חוקי הטבע. 

ואנחנו מקנחים, 

בתות מן הגינה. 

שבת שלום,

דרור 

את ספרי האחרונים לא תמצאו בחנויות, ואפשר להזמין אותם באתר: 

     

אתם מוזמנים לבלות אתנו שבעה ימים בסדנה זוגית מיוחדת במינה, אצלנו בכפר. פרטים באתר: 

סדנה זוגית בכפר בולגרי