393. דיקנס: כמו עכשיו

בעריכת דרור גרין

 

שנה שמינית, דצמבר 393

השיר הזה הוא הטקס הידוע הפותח את ספרו של צ'ארלס דיקנס (1812-1870) 'סיפורן של שתי ערים' (בעברית תורגם שמו של הספר ל'בין שתי ערים'). זהו סיפורן של שתי ערים, פריז ולונדון, שהוא למעשה סיפור על השחיתות של האצולה ועל המחאה החברתית שהפכה את האיכרים המוחים למרושעים ומושחתים בעצמם. 

מה שמייחד את הטקסט הזה הוא הרלוונטיות שלו לכל תקופה בהיסטוריה האנושית, כלומר גם לרגע זה בתחילת המאה העשרים-ואחת. זה אינו שיר על מצב העולם, אלא על מצב האדם, המפרש שוב ושוב את המציאות בהתאם ליכולתו. 

השיר נפתח במלים: "זֶה הָיָה הַטּוֹב שֶׁבַּזְּמַנִּים, זֶה הָיָה הָרַע שֶׁבַּזְּמַנִּים". לכאורה, זו יכולה להיות אמירה צינית, המבטלת כל אפשרות להבין את המציאות, ואת תהפוכות ההיסטוריה האנושית. זו יכולה להיות גם אמירה מפוכחת על חוסר היכולת האנושית להשפיע על גלגל הזמן החוזר על עצמו שוב ושוב, כפי שניסח זאת שלמה המלך: "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א', 9). 

מסר דומה ניתן היה למצוא בטקסט של סמואל בקט, אותו שלחתי לכם בשבוע שעבר, שגם בו כיסתה הציניות לכאורה התבוננות על המשמעות שאנו נותנים למציאות, באמצעות הביטוי הרגשי שלנו. 

מאה שנים לפני בקט העמיד בפנינו דיקנס מראה, המציגה בפנינו את יכולת הבחירה שלנו, המשפיעה על האופן בוא אנו חווים את המציאות ומשפיעים עליה. הסתירות-לכאורה שמציג דיקנס הן שתי נקודות התבוננות מנוגדות, המשקפות רק אותנו, את תפיסת עולמנו ואת הבחירה המוסרית שלנו. 

כל רגע בחיינו, כתב דיקנס, יכול להיות "הַטּוֹב שֶׁבַּזְּמַנִּים" או "הָרַע שֶׁבַּזְּמַנִּים". הבחירה בידינו. מה שהיסטוריון אחד מכנה בשם "עִדָּן הַחָכְמָה", היסטוריון אחר מכנה בשם "עִדָּן הַטִּפְּשׁוּת". את מה שמפרש פילוסוף אחד כ"תְּקוּפַת הָאֱמוּנָה", יכול פילוסוף אחר לפרש כ"תְּקוּפַת הַסַּפְקָנוּת". את מה שצייר אחד מצייר כ"עוֹנַת הָאוֹר", צייר אחר מתאר כ"עוֹנַת הָאֲפֵלָה". 

דיקנס אינו אידיאליסט תמים. המהפכה שהוא מתאר מייצגת, לכאורה, מעמדות שונים הנלחמים זה בזה, כאשר המעמד המדוכא מוחה נגד מעמד האצילים המושחת והמדכא. אבל השינוי אינו ביטוי לצדק מוסרי או לאמת חדשה, משום שכאשר המדוכאים מצליחים לפגוע במי שפגע בהם, הם הופכים בעצמם למושחתים ולמדכאים. 

אבל דיקנס אינו מציע לנו תפיסת עולם מייאשת, דטרמיניסטית, משום שהפירוש המוסרי אינו משהו שנמצא במציאות עצמה, אלא רק בנו, הצופים בה ומשפיעים עליה. בכל רגע אנחנו יכולים לראות את ההווה שלנו כ"אֲבִיב הַתִּקְוָה" או כ"חֹרֶף הַיֵּאוּשׁ". יש לנו אפשרות להאמין ש"הַכֹּל עוֹד הָיָה לְפָנֵינ", או ש"מְאוּם לֹא הָיָה לְפָנֵינוּ". 

דיקנס יודע, כסופר, שמה שמניע אותנו בחיינו ומעניק לנו משמעות הוא הסיפור שאנחנו יוצרים במוחנו, בשעה שאנחנו מפרשים את המציאות בדרכנו. הוא יודע שחיינו אינם סכום הזכרונות שלנו, אלא התהליך הרגשי שאנחנו חווים בכל רגע מחדש, כאשר אנחנו מספרים את סיפור חיינו, ובוחרים לראות אותם כהליכה "הַיְשֵׁר לַגַּן־הָעֵדֶ" או כנסיגה "לַצַּד הָאַחֵר". 

הטקסט הזה של דיקנס הוא שיר הלל לאופטימיות ולחשיבה החיובית, שאינו מבטל את קיומה של הפסימיות ושל החרדה המלווה אותנו כל חיינו. 

אצלנו החשיבה החיובית מתחילה בבוקר, עם תמונת הזריחה המרהיבה. 

אנחנו אופטימיים גם בימים הקפואים, 

והערפל קופא על הענפים, 

ועל הדשא בחצר. 

אנחנו אופטימיים כששמש החורף מאירה אותנו, 

בטיול אל הכפר השכן, 

בנוף המשתנה, 

כשאנחנו צופים בילדינו הפורחים גם בחורף, 

שמחים בחתוליהם,  

רצים בחצר, 

משחקים בבית, 

ומתעטפים במשהו חם. 

אנחנו אופטימיים כשהחסה צומחת גם בחורף,  

וכשאור החנוכיה מאיר את ביתנו,  

גם זו שבניתי במרכזיה למלאכה, בבית-הספר היסודי, מתרמילי רובה עוזי. 

ואנחנו אופטימיים כשאנחנו רואים מה עושה אור שמש החורף בשלוליות.   

שבת שלום,

דרור 

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).