405. יהודה עמיחי: גשם בשדה קרב

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 405, שנה תשיעית, מרץ 2015

אביב בחוץ, וגשם רב יורד. אני נזכר בגשם שירד בירושלים, ובמים שדלפו בביתו של יהודה עמיחי כשבאתי לביתו במשכנות שאננים בירושלים לקבל ממנו את השיר 'גשם בירושלים', בשנת 1982, כאשר שלחתי למנויי 'פיוט' את השירים בדואר, במעטפה שהכתובת עליה נכתבה בכתב-יד ובול הודבק עליה.

שני שירי גשם קיבלתי מיהודה עמיחי (1924-2000). את השיר השני, 'ערבי גשם בברקלי', שלחתי למנויים בשנת 1985. אבל לא זו הסיבה שכשאני חושב על יהודה עמיחי אני נזכר תחילה בשיר אחר על גשם, 'גשם בשדה קרב', מתוך הספר 'שירים 1948-1962', (הוצאת שוקן, 1977). השיר הזה, בעיני, הוא תמצית שירתו של עמיחי. 

רבות נכתב על השיר הזה. יש מי שרואה בעמיחי את מי שיכול היה לבטא בשפה פשוטה וללא פאתוס את החיים הבלתי-נסבלים בצל המלחמה והאהבה, אחרים ראו בו משורר מחאה והיו מי שהתייחסו אליו כאל משורר הקונצנזוס המבטא את קולו של הממסד הציוני. 

אבל השיר הזה אינו שיר על המלחמה, ועל דור לוחמי תש"ח, אלא שיר על הכאב הפרטי של הלום-הקרב שרגע לפני-כן איבד את חברו. הרגע הזה, שבו ראית את חברך מת לידך במלחמה, הוא טראומה שאין לה מרפא, והיא מלווה אותך כל ימיך חייך, ומנפצת כאחת את כל מה שהיה בעבר מקום בטוח.

כהלום-קרב שחווה בעצמו את את אותה החוויה, אינני קורא את שיריו של עמיחי בהקשרם הפואטי והספרותי, אלא מתבונן בעולם מנקודת מבטו של המשורר שמנסה, באמצעות מלים פרומות, לברוא בכל רגע מחדש את העולם שנחרב, ולהחזיר לעצמו את תחושת המקום הבטוח. 

עמיחי הקדיש את השיר הזה לדיקי (חיים לקסברג), חבר גבעת ברנר, שהיה מפקדו וחברו ונהרג לידו בקרב חוליקת, במלחמת העצמאות ב-18.7.1948 ונקבר בבית-הקברות הצבאי בכפר ורבורג. עמיחי לעולם לא ישכח איך נשא את גופת חברו המת על גבו בשדה-הקרב, כפי שכתב בשיר 'מאז': 

נָשָׂאתִי אֶת חֲבֵרִי עַל גַּבִּי. 

וּמֵאָז אֲנִי חָשׁ אֶת גּוּפוֹ הַמֵּת תָּמִיד, 

כְּמוֹ רָקִיעַ כָּבֵד עָלַי, 

וּמֵאָז הוּא חָשׁ אֶת גַּבִּי הַמְּקֻמָּר תַּחְתָּיו, 

כְּמוֹ קֶטַע מְקֻמָּר שֶׁל כַּדּוּר הָאֲדָמָה. 

כִּי נָפַלְתִּי בַּחוֹלוֹת הַנּוֹרָאִים שֶׁל אֶשְׁדֹּד, וְלֹא רַק הוּא. 

גם בשיר 'חוליקת - השיר השלישי על דידי', כתב עמיחי על חברו המת, על הטראומה הפרטית שלו. כשהוא כותב: 

כָּאן נָפַל דִּיקִי 

שֶׁהָיָה גָּדוֹל מִמֶּנִּי בְּאַרְבַּע שָׁנִים וְהָיָה לִי כְּאָב 

בְּעֵת צָרָה וּמְצוּקָה. עַכְשָׁו אֲנִי גָּדוֹל בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה וַאֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ 

כְּמוֹ בֵּן צָעִיר וַאֲנִי אָב זָקָן וְאָבֵל.

אינני יכול שלא לחשוב על אהוד מתניה, שהיה בן עשרים כשנהרג מצרור כדורי מקלע של מטוס קרב מצרי שהנמיך מעלינו בסיני בשעה ששוחחנו על הגדרת האמנות, ועכשיו גם אני גדול ממנו בארבעים שנה, ואני זוכר אותו. כל הזמן. 

אי-אפשר לשכוח את רגע הטראומה, והוא צובע את המשקפיים שמבעדם אנו משקיפים כל חיינו על העולם. 

יהודה עמיחי אינו משורר המלחמה והאהבה, אלא משורר הטראומה והלם-הקרב. כשהוא פותח את השיר 'מאז' במלים "נָפַלְתִּי בַּקְּרָב בְּאַשְׁדּוֹד בְּמִלְחֶמֶת הַשִּׁחְרוּר", הוא מבטא את התחושה הבלתי-נסבלת המלווה כל הלום-קרב. זו התחושה הפרדוקסלית שיש בה אשמה על כך שאנחנו נותרנו בחיים, בשעה שחברינו נהרגו בקרב, ובו בזמן גם התחושה שגם אנחנו, או מי שהיינו, מתים, ולעולם לא נשוב לחיות כפי שהיינו לפני המלחמה. 

בסיפור 'פגישת הכיתה', מתוך הספר 'ברוח הנוראה הזאת', כתב עמיחי: "חשבתי, כי שוב נגמרה איזו מלחמה. אחר-כך ידעתי שלא היתה מלחמה ולכן לא נגמרה." 

לא במקרה הכתיר עמיחי את השיר בכותרת 'גשם בשדה קרב' ולא 'גשם בשדה-הקרב'. לרגע הוא חס עלינו, הקוראים, ומרחיק אותנו מן האירוע הפרטי שלו אל מבט כללי ומרוחק על מוראות המלחמה.

גם מעצמו מנסה עמיחי להרחיק את זיכרון הטראומה, כשהוא כותב את המלים "גֶשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי". למרות שזהו שיר קצר במיוחד, מעין מכתם, מציג בפנינו עמיחי, ואולי בפני עצמו, את שיאו של השיר בהדרגה. לאחר שהרחיק אותנו מן הטראומה באמצעות הכותרת המכלילה הוא ממשיך ודוחה את הרגע הבלתי-נסבל כשהוא כשהוא מתבונן תחילה בגשם היורד "עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים".

למעשה, אין לגשם כל קשר לשיר הזה, המציג בפנינו רק דבר אחד: את המראה הבלתי-נסבל של המוות. הגשם הוא רק אביזר המרכך את המציאות הקשה. באותו אופן עושה עמיחי שימו באביזר נוסף, המרחיק אותו מן המראה הנורא, בשמיכה. באופן תמים למדי הוא מתאר את פני חבריו החיים, "אֲשֶׁר מְכַסִּים רָאשֶׁיהֶם בִּשְׂמִיכָה". 

רק אז הוא מזכיר את הנורא מכל, את הגשם היורד "עַל פְּנֵי רֵעַי הַמֶּתִים". אי-אפשר לתאר את הכאב שגורם הזיכרון הזה, אבל אפשר לחוש בו באמצעות ההיעדר, אותו ממחיש עמיחי בתיאור פני המתים "אֲשֶׁר אֵינָם מְכַסִּים עוֹד". 

ועדין, גם בסיומו של השיר, מתחמק עמיחי מלגעת בכאב הנורא על מות חברו דיקי, ומסתתר מאחורי ההכללה "רֵעַי הַמֶּתִים". 

עמיחי עשה בחוכמה כשהתרחק מן התיאור המדויק של מות חברו, ושהסתפק רק בשלושה שירים על דיקי. שחזור הזיכרון הטראומטי אינו מועיל ואינו מרפא, אלא רק מעמיק ומחזק את הטראומה. אבל עמיחי לא הצליח למחוק את צללי הטראומה, והיא מופיעה כמעט בכל שיריו. 

בספר 'גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות' (הוצאת 'שוקן', 1989), שכותרתו לקוחה מתוך השיר על דיקי, ואשר יצא לאור ארבעים שנה לאחר הטראומה של עמיחי, אפשר לגלות את המוות ברוב השירים. 

השיר 'תל גת' נפתח במלים "הֵבֵאתִי אֶת יְלָדַי אֶל הַתֵּל שָׁבוּ הָיוּ לִי קְרָבוֹת לְפָנִים, שֶׁיָּבִינוּ לְמַעֲשַׂי שֶׁעָשִׂיתִי, וְיִסְלְחוּ לִי עַל מַעֲשַׂי שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי", המבטאות את הכאב שלא נגמר ואת תחושת האשמה הנמשכת, האופיינית להלומי-קרב. 

בשיר 'מה למדתי במלחמות' כותב עמיחי: "הֵבֵאתִי אֶת יְלָדַי אֶל הַתֵּל שָׁבוּ הָיוּ לִי קְרָבוֹת לְפָנִים, שֶׁיָּבִינוּ לְמַעֲשַׂי שֶׁעָשִׂיתִי, וְיִסְלְחוּ לִי עַל מַעַשִׂי שֶׁלֹּאוְלִצְעֹק 'אֱלֹהִים', בְּלִי לְהַאֲמִין בּוֹ, וַאֲפִלּוּ אִילוּ הָיִיתִי מַאֲמִין בּוֹ לֹא הָיִיתִי מְסַפֵּר לוֹ עַל הַמִּלְחָמָה, כְּמוֹ שֶׁלֹּא מְסַפְּרִים לְיֶלֶד עַל זַוְעוֹת הַמְּבֻגָּרִים". 

גם כשהוא כותב על זוגיות ואהבה, משתמש עמיחי בדימויים של מוות, כפי שכתב בשיר 'הדשא ריק מרוקדים': "הַמַּפָּה הַלְבָנָה עַל הַשֻּׁלְחָן כְּמוֹ עוֹטֶפֶת גְּוִיָּה". 

בשיר 'דייר איוב' כותב עמיחי על הזיכרון שאינו מרפה: "מִי שֶׁשּׁוֹכֵחַ שֵׁמוֹת וּמְאַבֵּד כְּתוֹבוֹת הוּא כְּמִי שֶׁמְּאַבֵּד מַפַּת מִקּוּשׁ יָשָׁן". 

אפשר להמשיך בכך עוד ועוד, ואם תשובו ותקראו בספריו של עמיחי תמצאו את תמונת הטראומה הרודפת אותו כמעט בכל השירים. עמיחי הוא משורר הטראומה, אבל גדולתו נעוצה בכך שאינו כותב על הטראומה עצמה. במו בשיר 'גשם בשדה קרב', הוא שב ומרחיק אותנו מן הטראומה, ומטעים אותנו רק בצל המלווה אותו, כחיסון מוחלש המבקש להקל על הכאב הצפוי. 

הכתיבה, כמו כל יצירה אנושית, היא התרופה לחרדה הקדומה שלנו, חרדת-המוות, והיא מאפשרת לנו להרחיק אותה מאתנו באמצעות תחושת השליטה הזמנית במעשה האמנות. עמיחי מפליא ביכולתו להשקיט את הכאב ולהרחיק אותו, ואת החללים שבין צללי המוות והטראומה בשיריו הוא ממלא בשירי האהבה והנחמה. לא את הצדק והאמת הוא מבקש, כפי שהוא כותב בשיר "המקום שבו אנו צודקים", אלא "סְפֵקוֹת וַאֲהָבוֹת". במקום הצעקה הוא מבקש "לְחִישָׁה שֶׁתִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת אֲשֶׁר נֶחֱרַב". 

כשם שעמיחי מרחיק את הטראומה באמצעות השירה, אני מרחיק ממני את הטראומה באמצעות החיים בחיק-הטבע. בכל בוקר אני מתעורר אל הנוף המשתנה המרחיב את לבי, 

עכשיו, לאחר הגשם, אני מתעורר אל נוף חדש, כשהכפר הבולגרי הופך לבן, בשלג אחרון של ראשית האביב. 

ומטע הדובדבנים המקיף את דירת האירוח מצמיח ענפים לבנים. 

מתוך השלג בוקעים פרחי האביב הראשונים, 

וזה הזמן לשחק במלחמות כדורי-שלג עם חברים. 

בלילה השלג מתגבר, 

ואפשר לצאת שוב ולאסוף כדורי שלג, 

וגם לזלול את השלג לקינוח.  

עכשיו אפשר להיכנס הביתה, להתחמם ליד הקמין הבוער, 

ולנגן,  

ולנגן.  

שבת שלום,

דרור 

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).

---