414. ריינר מריה רילקה: מילדוּת
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
גיליון 414, שנה תשיעית, מאי 2015
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
ידידי המשורר והמתרגם משה זינגר (1935-1994), שתרגם לעברית את ספרו של ריינר מריה רילקה 'חיי מריה', תרגם גם את מיטב שירי רילקה שיצאו לאור בספר 'באור חיפשוך מלאכים רבים' (הוצאת 'זמורה ביתן, 1987). רילקה (1875-1926), מגדולי המשוררים הגרמנים ומחשובי המשוררים של תחילת המאה-העשרים, שילב שירה דתית וחילונית, שהיתה אנושית מאוד. בשיריו הוא ביטא את האמפתיה האנושית, וגם בחן את תהליכי הכתיבה והקריאה. https://www.youtube.com/watch?v=BpOIIA9BoB4 בשיר 'מילדות' משחזר רילקה באמצעות האמפתיה זיכרון ילדות כחוויה בזמן התרחשותה, המשותפת לילד ולאם כאחד. האמפתיה היא יכולת אנושית מיוחדת במינה, המאפשרת לנו לחוש בגופנו את תחושותיו של הזולת. בזכות האמפתיה אנחנו מצליחים להתגבר על חרדת-המוות הטבעית שלנו וליצור חיי קהילה, שהם התנאי לקיומה של הציוויליזציה האנושית. האמפתיה אינה יכולת מולדת, ואיש לא לימד אותנו לעשות בה שימוש. בזכות האמפתיה יכולים סופרים ומשוררים ליצור בדמיוננו באמצעות סימנים שחורים על-גבי נייר לבן סיפורים ותחושות. רילקה ניחן ביכולת אמפתית נדירה, ובשיר הזה הוא מצליח לגייס גם את האמפתיה שלנו, כקוראים, ולחוש באמפתיה ההדדית של האם והילד, מבעד לעיניו של המשורר. השיר נפתח כתיאור של עלילה קטנה מבעד לנקודת מבטו של המשורר, המצליח להעביר אלינו את נקודת מבטה של האם המתבוננת בבנה הקטן. היא מבחינה ש"יָרְדָה הַחֲשֵׁכָה עַל מַחֲבוֹא הַיֶּלֶד", וחשה בגופה ש"הַחֲשֵׁכָה" אינה מאיימת אלא משמשת כמקור ל"עֹשֶׁר רָב" עבור הילד, המשחק ב"מַחֲבוֹא". כעת נמשך השיר מתוך נקודת ראותו של הילד, הרואה את אמו מהלכת "כְּבַחֲלוֹם", כשהוא שומע "כּוֹס שֶׁנִּרְעֲדָה בְּתוֹךְ אָרוֹן שָׁקֵט", ויודע ש"הִיא חָשָׁה, כְּמוֹ הִסְגִּיר אוֹתָהּ הַחֶדֶר". זהו תיאור של קשר של קירבה עמוקה במיוחד בין האם לבנה, המאפשרת לילד לחוש בצלילי השקט המסגירים את תנועתה של האם בחדר, כפי שהם מסגירים את מחבואו. כעת שבה נקודת ההתבוננות אל המשורר, המתאר את האירוע כמו בסצינה קולנועית: "וְאָז נָשְׁקָה לַיֶּלֶד: פֹּה אַתָּה? אֶל הַפְּסַנְתֵּר נָשְׂאוּ אֶת מַבָּטָם". רק עכשיו אנחנו יכולים להבין את ההתרחשות המתוארת: "כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר זִמְרָה עִם עֶרֶב זֶמֶר". האם והילד המתבוננים בפסנתר שותפים לזיכרון ששניהם משמשים בו כגיבורים ראשיים: האם היושבת ליד הפסנתר ושרה, והילד הקטן שנלכד בקסם הזמר בשעה שהוא נסתר במחבואו. התיאור הזה של ההתרחשות הקטנה עשיר במיוחד, משום שהוא מעורר רגשות רבים ולעתים דו-משמעיים של כל המעורבים בפעולה: הילד, האם והמשורר. "מַחֲבוֹא הַיֶּלֶד", בו הוא מסתתר ב"חֲשֵׁכָה", מעורר קונוטציות מאיימות, אבל מתפרש כ"עֹשֶׁר רָב" הקשור במשחקי-ילדים ובריטואלים אהובים של בניית מקומות מסתור שהופכים להיות 'המקום הבטוח' של הילד. גם תיאור הילוכה של האם, "כְּבַחֲלוֹם", עשוי לעורר אסוציאציות של סרטי אימה, כאשר אנו שומעים ברקע "כּוֹס נִרְעֲדָה בְּתוֹךְ אָרוֹן שָׁקֵט", שנשמעת כמו אפקט מכוון ומאיים, וגם הביטוי "הִסְגִּיר אוֹתָהּ הַחֶדֶר" מעורר דימוי שלילי של בגידה או חשיפה לכוחות רעים. אבל המשורר ממהר להפוך את הדימוי לחיובי, כאשר האם "נָשְׁקָה לַיֶּלֶד" ואמרה לו בחיבה: "פֹּה אַתָּה?" האמפתיה נוצרת תמיד מתוך מבט, כאשר אנחנו מתבוננים באחרים וחשים בתחושת הגוף שלהם. בסוף הבית הראשון מאחד רילקה את מבטם של הילד והאם: "אֶל הַפְּסַנְתֵּר נָשְׂאוּ אֶת מַבָּטָם". המבט המאוחד מעורר בהם את תחושת הביטחון והאמון ההדדי, שהם הביטוי של האהבה שביניהם, כשהוא יוצר בהם אמפתיה לתמונת הזיכרון שמעורר בהם הפסנתר, לשירתה של האם המלווה את עצמה בפסנתר, ובמיוחד ל"זֶמֶר שֶׁבּוֹ נִלְכַּד הַיֶּלֶד הַקָּטָן". גם כאן הביטוי המאיים "נִלְכַּד" הופך משלילי לחיובי, והוא מיועד לחזק את תיאור הקשר שבין האם לבנה, בזכות המוסיקה. הבית האחרון מתאר את הקשר המיוחד הזה באמצעות הזיכרון של אותם רגעי האזנה והתבוננות, כאשר הילד "יָשַׁב בְּשֶׁקֶט, מַבָּטוֹ נִרְכַּן", המתבונן בידה של אמו, "יָד שָׂחָה מִכֹּבֶד טַבָּעוֹת". בדרך-כלל נוהגים הפסנתרנים להסיר מידיהם טבעות ושעונים בשעה שהם מנגנים, אבל הילד זוכר את אצבעותיה של אמו דווקא כשהן עמוסות בטבעות המכבידות ומפריעות לנגינתה. המשורר מתאר את הקושי הזה כשהוא מדמה את המנענעים הלבנים של הפסנתר כ"שֶׁלֶג רַב", שבו האצבעות "פִּלְּסוּ דַּרְכָּן". השיר הזה מעורר בנו, הקוראים, תחושה חיה של זיכרון ילדות ושל תחושת המקום הבטוח הנובע מקשר האהבה שבין הילד לאמו. אבל זה אינו תיאור אידילי המעורר געגונים לילדות קסומה. השימוש בדימויים מעוררי החרדה, המזכירים את החשש והקושי המלווים כל ילד בתהליך התפתחותו, מזכיר לנו שאין ילדות מאושרת ושלווה המשוחררת מן החרדה הטבעית, ושהאהבה והביטחון הם תהליך נמשך שנוצר בין הילד להוריו בכל יום מחדש. גם אצלנו חוויות הילדות קשורות במוסיקה. מדי יום באים אלי הילדים לשיעור פסנתר, ולפעמים אנחנו נוסעים לסופיה, למסעדה קטנטנה (חמישה שולחנות), בשם 'באתי לבד', שמדי יום חמישי מנגנים בה ג'אז,  https://www.youtube.com/watch?v=RvEZwvKIMPk&feature=youtu.be
הפעם ניגן שם חצוצרן מצוין, וליד הפסנתר ישב פרופסור בגימלאות, מומחה לחינוך מיוחד שגם לימד את ההיסטוריה של הג'אז באקדמיה למוסיקה.
לחצוצרן יש באמתחתו כלי-הקשה, והוא מבקש גם מן הקהל הקטן ללוות את הנגינה, ולעתים הוא עצמו מנגן בצדף גדול.
https://www.youtube.com/watch?v=8lwj4PmeHNA
זיכרונות הילדות מתרחשים אצלנו ברגע זה, ליד המדורה במעגל האבנים בחצר,
מול הכבשים הנחות מחום היום בדרך אל הנהר,
ובצבעים המרהיבים לצידי הדרכים.
יונתן, שהתחיל את אופנת המגבעות, גילה עכשיו את העניבה,
ומאיה בודקת את הסרט בשיער,
ומעצבת את פרחי הבר,
באגרטל.
הילדים לומדים לשחק עם חברים ב'שבץ-נא' בבולגרית,
לדבר עם חברות,
שיודעות להתבונן בעיניים,
ולקלוע צמות.
מוריה כבר בן 14, והוא עוזר לי לנקות את חצר הבית המיועד לסדנאות,
והוא מצייר נהרות,
ונרדם באמצע הקריאה.
שבת שלום, דרור
|
|||||||||||||
|
69 הרהורים חתרניים על טבע האדם ועל אימון רגשי אפשר לקרוא את הספר בחינם באתר, בלחיצה על צילום העטיפה  בעקבות הספר 'אימון רגשי', המציג דרך-חיים פשוטה ויעילה, המבוססת על תפיסה חדשה ומהפכנית של טבע האדם, ובהמשך לספר 'שיחות עם הנסיך הקטן על אימון רגשי ועל טבע האדם', כתבתי 69 הרהורים המציעים מבט מקיף ומפורט על היישומים של המתודה החדשה בחיי היומיום: במישור האישי, החברתי, התעסוקתי, הכלכלי, התרבותי והפוליטי. הספר 'מקום בטוח' (508 עמודים, כריכה רכה) אינו נמכר בחנויות הספרים. אדפיס מהדורה מצומצמת של ספרים למי שירצה להזמין ספר מודפס, במחיר של 69 ש"ח (שקל אחד להרהור). להזמנת עותק מודפס כתבו אלי: drorgreen@gmail.com.
אתם מוזמנים לבלות איתנו שבעה ימים בסדנה זוגית מיוחדת במינה, אצלנו בכפר. פרטים באתר
יש זוגות מאושרים: סדנה זוגית בכפר בולגרי
 |
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.