416. ואלאס סטיבנס: השירה

הרהור פואטי מאת דרור גרין

 

גיליון 416, שנה תשיעית, מאי 2015

ואלאס סטיבנס (1879-1955) היה מגדולי המשוררים האמריקניים במאה-העשרים. הוא כתב מגיל צעיר, אך לאחר התלבטויות בחר ללמוד עריכת דין, והצליח מאוד בניהול חברת ביטוח. רק בגיל שלושים-וחמש פרסם את ספרו הראשון, וזכה להכרה רק לאחר מותו. 

זה שיר 22 (מתוך שלושים-ושלושה) מתוך הפואמה 'האיש עם הגיטרה הכחולה', שפרסם סטיבנס בשנת 1937. בפואמה שלו הוא בוחן את היחס ליצירה ולשירה, ואת תפקיד השירה בחיינו. על כך הוא כתב, למשל, בשיר 'אדם עשוי ממלים'. 

זהו שיר ארס-פואטי, כלומר שיר העוסק במהות השירה, אבל כבר בשורה הראשונה סטיבנס מתחכם בטיעון מעגלי: "הַשִּׁירָה הִיא נוֹשֵׂא הַשִּׁיר". השורה הזו, לפיכך, אינה רק מסר ארס-פואטי המתייחס אל תפקידה של השירה, אלא גם קביעה שכל שירה חייבת להיות ארס-פואטית מעצם קיומה, ולעסוק רק בעצמה. 

זו, כמובן, הקצנה של התפיסה הרומנטית שהתפתחה במאה השמונה-עשרה, הרואה במשורר אינדיבידואל המבטא רק את הייחוד האישי שלו. תפיסה זו הובילה, מאוחר יותר, ליצירת האינדיבידואליות הקיצונית, האנוכית, שהשתלבה היטב בתרבות הקפיטליסטית. אני משער שיש קשר בין תפיסת עולמו האינדיבידואלית של סטיבנס לבין היותו חלק מן התרבות הקפיטליסטית האמריקאית, ותפקידו כמנהל חברת ביטוח. 

האם באמת השירה היא מעגל סגור, והיא עוסקת רק בעצמה? האם "מִכָּאן הַשִּׁיר נוֹבֵעַ", כלומר האם כל שיר נוצר מתוך העיסוק בשאלת מהות השירה, שהוא נושא הפואמה הזאת? האם באמת "לְכָאן הוּא חוֹזֵר"? האם לאחר שהשיר נכתב, ונדפס, או מושמע לאנשים אחרים, כלומר הופך לחלק מן המציאות, הוא תמיד שב לשאלת מהות השירה או מהות האמנות? 

סטיבנס טוען שבין שני המצבים, "בֵּין נְבִיעָה לַחֲזָרָה, יֵשׁ הֶעְדֵּר בַּמְּצִיאוּת." ההיעדר הזה, הוא כותב, הוא ה"דְּבָרִים כְּפִי שֶׁהֵם. אוֹ כָּךְ אָנוּ אוֹמְרִים". אבל בשיר הפותח את הפואמה "דְּבָרִים בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהֵם בָּעוֹלָם" מייצגים את הדרישה האבסורדית, הפרדוקסלית, מן האמן, לבטא בעת ובעונה אחת את המציאות וגם משהו שהוא "מֵעֵבֶר". 

נדמה לי שדווקא ה"הֶעְדֵּר" הוא נושא השיר הזה. ה"הֶעְדֵּר בַּמְּצִיאוּת" אינו משהו שקשור במציאות עצמה, אלא באופן שבו אנו תופסים אותה או מבינים אותה, או אולי מפרשים אותה. הצורך לדייק בתיאור ה"דְּבָרִים כְּפִי שֶׁהֵם", המבטא את מה שהקוראים או המבקרים דורשים מן המשורר, הוא צורך אבסורדי וחסר כל סיכוי למימוש, המבטא את הניסיון האנושי הנואש להבין את המציאות. 

אבל האופן בו אנחנו מבינים את המציאות אינו תיאור של המציאות עצמה, כותב ואלאס, אלא רק האופן שבו "כָּךְ אָנוּ אוֹמְרִים". זהו טיעון חתרני, השולל את האפשרות שלנו לראות את ה"דְּבָרִים כְּפִי שֶׁהֵם". כאן מבטא ואלאס את תורתו של הפילוסוף אדמונד הוסרל (1859-1938), שידע שהכוונה שלנו משפיעה על האופן בו אנחנו חווים את המציאות. הוסרל פיתח את המתודה הפנומנולוגית, המציעה לנו לתאר את מה שאנחנו רואים ולהימנע מפירוש או ביקורת, כדי לנקות את ההתבוננות שלנו מהפרעות של דעות-קדומות ופירושים. 

ההבנה של ואלאס סטיבנס שאין לנו אפשרות לתפוס את המציאות, כלומר את ה"דְּבָרִים כְּפִי שֶׁהֵם", מתאימה גם לתפישה העכשווית של המוח כ'מחשב' שאינו מזהה את המציאות כפי שהיא, אלא רק מפרש את הגירויים שהוא מקבל באמצעות נרטיב (סיפור). גם תורת 'האימון הרגשי' שפיתחתי מבוססת על הנחה דומה, ומציעה תרגול פשוט המאפשר לנו להתאים את הנרטיב שלנו למציאות ולהימנע משיפוט ומפירושים מיותרים. 

כאן פורץ סטיבנס את המעגליות לכאורה שביטא במשפט הראשון, הארס-פואטי. לא על השירה העוסקת בעצמה הוא כותב, אלא על ה"הֶעְדֵּר", כלומר על המציאות ועל ה"דְּבָרִים כְּפִי שֶׁהֵם", שאין לנו אפשרות לחוות אותם מבלי להעניק לחוויה הזו משמעות באמצעות הסיפור או השיר. 

"הָאִם הֵם נִפְרָדִים?" הוא שואל, והוא מתכוון לפער שבין המקום שממנו "הַשִּׁיר נוֹבֵעַ" לבין המקום שאליו "הוּא חוֹזֵר", לאחר שנפגש ב"הֶעְדֵּר". 

כעת שואל המשורר "הָאִם זֶה הֶעְדֵּר עֲבוּר הַשִּׁיר", אבל זו שאלה רטורית שבהמשכה הוא מתאר את השיר כהתבוננות חפה מפירוש המעניקה משמעות למציאות אותה אנו חווים. 

אבל גם ההתבוננות ה'נקיה' מפירוש ומביקורת, לכאורה, אינה התבוננות אובייקטיבית. היא תמיד מבטאת את היכולת האמפתית שלנו, המאפשרת לנו לחוות את מה שאנחנו מתבוננים בו בגופנו, ולהיזכר ברפרטואר התחושות שלנו. 

השיר, לפיכך, הוא ביטוי לאופן שבו האמפתיה מאפשרת לנו להפוך את חוויית המציאות לסיפור, באמצעות צירופי מלים המבטאים תחושות ולא תיאור מדעי אובייקטיבי. צירופים כמו "יָרֹק שֶׁל שֶׁמֶשׁ" או "אָדֹם שֶׁל עָנָן" אינם מתארים את השמש והענן, אלא את האופן שבו אנחנו חווים אותם ברגע אחד מסוים, ואת הזיכרון הסובייקטיבי שלנו הנובע מהתבוננויות קודמות. 

כדי להדגיש את אופייה הסובייקטיבי של ההתבוננות שלנו במציאות ממשיך סטיבנס ומציע לנו צירופים המבטאים תהליכים רגשיים סובייקטיביים כגון "אֲדָמָה שֶׁמַּרְגִּישָׁה" או "שָׁמַיִם שֶׁחוֹשְׁבִים". צירופים כאלו הם, למעשה, מטפורות המאפיינות את השירה ואת האופן שבו היא מציגה בפנינו את המציאות. 

השירה, לפיכך, היא מה שממלא את הפער בין ההתבוננות שלנו לבין היכולת שלנו להבין ולפרש את החוויה של הצפיה במציאות. בשעה שהמדע יכול להבחון את התופעות ולהסביר אותן באופן אובייקטיבי, השירה מעניקה לעולם התופעות משמעות באמצעות הנרטיב שהיא יוצרת, ובאמצעות הצירופים החד-פעמיים שאנו יוצרים בדמיוננו. 

אבל סטיבנס אינו מסתפק בתיאור החוויה הסובייקטיבית שלנו, ובאופן שבו השירה, כמו כל יצירה אמנותית, מאפשרת לנו למצוא משמעות בחיינו. הוא מזכיר לנו שהחוויה הסובייקטיבית שלנו חייבת להתאים את עצמה למציאות בכל רגע מחדש, משום שעולם התופעות הוא המקום ש"מִשָּׁם הוּא נוֹטֵל", כלומר המקור לחומר הגלם המרכיב את הנרטיב הדמיוני שלנו. 

בבית האחרון בשיר מנפץ סטיבנס את המאפיינים הרומנטיים של שירתו, וחורג מן העולם האינדיבידואלי, הקפיטליסטי, שבתוכו הוא חי. הוא מזכיר לנו שהשיר חייב לפרוץ את המסגרת המעגלית שלו ולתרום משהו גם לאחרים, למקום שבו "אוּלַי הוּא מַעֲנִיק", ובכך הוא שב ומחבר אותנו ל"הִזְדַּוְּגוּת הַקּוֹסְמִית", שהיא היצירה הבלתי-פוסקת של הטבע הסובב אותנו. 

---

Poetry is the subject of the poem,  From this the poem issues and    To this returns. Between the two,  Between issue and return, there is    An absence in reality,  Things as they are. Or so we say.    But are these separate? Is it  An absence for the poem, which acquires    Its true appearances there, sun's green,  Cloud's red, earth feeling, sky that thinks?    From these it takes. Perhaps it gives,  In the universal intercourse.

או מראה החסידה היורדת אל שפת הנהר, 

או קולות השמחה של ילדינו המחפשים את תותי הבר, 

או קוטפים את הדובדבנים הראשונים המתחילים להאדים לצידי השבילים. 

הכל פורח, 

ומפעים, 

ומתעופף. 

גן הוורדים הקטן שלי מאדים,  

ומווריד, ומרגש מאוד. 

אמנם החסה כבר עולה על שולחננו, 

אבל זה הזמן גם לעשב את ערוגות הצנון והבצל,  

ולהפוך את הקרקע לשעועית ולעגבניות. 

בינתיים גם התות בגינת הילדים מתחיל להבשיל. 

לצד הבית אנחנו מגלים שמשהו קורה בסלסלה.  

החתולה שלנו, ליאונרדה, המליטה,  

ואחותה, ריצ'ונרדה, שאיבדה את גוריה לא מזמן, החליטה להצטרף אליה. 

תהליך ההבשלה של השזיפים, 

והגפן, 

מזכיר לנו את השפע שהעתיד מבטיח, למרות השקיעה היומית.   

שבת שלום,

דרור