419. ויליאם שיקספיר: סונטה 130

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 419, שנה תשיעית, יוני 2015

במדף תרגומי השירה שלי מצאתי את 'מבחר השירה האירוטית' (הוצאת 'כתר', 1989), עם הקדשה מרגשת מאת המתרגם, אריה זקס, שהיה משורר, במאי וגם פרופסור לתיאטרון. אריה האמין שלא ניתן לתרגם שירה, אלא להעביר את השיר משפה לשפה, ולכתוב אותו מחדש 'בעקבות' השיר המקורי. רק משורר יכול לעשות זאת. 

אפשר למצוא תרגומים רבים של הסונטה הזו לעברית, שכולם מקפידים לשמור על צורת הסוֹנֵטָה בית ארבע-עשרה השורות המחורזות, על הריתמוס ועל תרגום מדויק של התוכן. התרגום של אריה סוטה באופן קיצוני מן היומרה לתרגם את השיר באופן מדויק, ואפשר בטעות לראות בו אפילו פרודיה על הסונטה של שיקספיר. אבל דווקא ההומור והשובבות בתרגומו הם שמקרבים אותו יותר מכל שאר התרגומים לרוח הדברים ולמשמעותו המקורית של השיר. 

My mistress' eyes are nothing like the sun; Coral is far more red than her lips' red ; If snow be white, why then her breasts are dun; If hairs be wires, black wires grow on her head. I have seen roses damask, red and white, But no such roses see I in her cheeks; And in some perfumes is there more delight Than in the breath that from my mistress reeks. I love to hear her speak, yet well I know That music hath a far more pleasing sound; I grant I never saw a goddess go; My mistress, when she walks, treads on the ground:      And yet, by heaven, I think my love as rare      As any she belied with false compare.

ההומור המיוחד של אריה, שיצק את הסונטה של שיקספיר לתבנית עכשווית (של תרבות שנות התשעים של המאה הקודמת), הולם להפליא את ההומור של שיקספיר, שכתב שיר-אהבה ישיר ועוקצני, המלגלג על המלים הגבוהות של המשוררים ה'נפוחים', ששיריהם רחוקים מן השפה המדוברת ודימוייהם מוגזמים ונלעגים. הביקורת הזו של שייקספיר מתאימה מאוד גם לימינו, ולמשוררים המתענגים על וירטואוזיות לשונית שרק מעטים יורדים לפשרה. 

השיר נפתח באמירה ישירה ופשוטה, המתאימה למקור האנגלי: "עֵינֵי אֲהוּבָתִי לֹא זוֹהֲרוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ". אפשר היה לתרגם את השורה הזו במלים גבוהות, כפי שעשה אברהם ברוידא בתרגומו: "עֵינֵי גְּבִרְתִּי הֵן לֹא כְּשֶׁמֶשׁ־רֹם", או לשמור על המשקל המחומש כפי שעשה בתרגומו שמעון זנדבנק: "עֵינֵי גְּבִרְתִּי הֵן שֶׁמֶשׁ? לֹא וָלֹא!" אבל אריה החליף את המשקל המחומש במשקל משושה, שהתאים לו יותר, ובחר במלים פשוטות. 

ההמשך מהפכני הרבה יותר. במקום התרגום המדויק בשפה גבוהה, "אַלְמֹג אָדֹם רַב־יֶתֶר מִשְּׂפָתֶיהָ" (ברוידא), או "אַלְמֹג אָדֹם יוֹתֵר מִשִּׂפְתוֹתֶיהָ" (זנדבנק) ,מתייחס אריה לתוכן הדברים. הרי מה נקשר בימינו לצבע שפתיה של האהובה מאשר צבע השפתון בו המשתמשת, הארוז בשפופרת פלסטיק? "אַרְגְּמָן שְׂפָתֶיהָ מְקוֹרוֹ שְׁפוֹפֶרֶת פְּלַסְטִיק". 

שיקספיר ממשיך לפרק את הדימויים הבנליים, שדיים לבנים "כַּשֶּׁלֶג" או שיער רך כ"מֶשִׁי", ומתאר את פגמיה האנושיים של אהובתו, שאריה מתרגם לעברית החדשה: "שָׁדָהּ כֻּסָּה בִּיקִינִי, לֹא הֻלְבַּן כַּשֶּׁלֶג, שָׂעָרָהּ אֵינֶנּוּ מֶשִׁי, וְהִיא כֵּן לוֹעֶסֶת מַסְטִיק". המסטיק הוא, כמובן, תוספת של המתרגם, המבקש לחרוג אפילו יותר משיקספיר מתיאורי הגוף המקובלים בתיאורי נשים בשירה ('עיניה', 'שפתיה', 'שדיה', 'שיערה'), ובאמצעות לעיסת המסטיק הוא מתאר את התנהגותה ומאפיין אותה כפרחה מקומית.

כעת חוזר המשורר אל התרגום המדויק של שיקספיר: "כְּבָר רָאִיתִי כּוֹתְרוֹת־וֶרֶד סְמוּקוֹת לָבָן־אָדֹם אַךְ וֶרֶד בִּלְחָיֶיהָ לֹא רָאִיתִי", כדי להזכיר לנו את המקום, ולהבהיר שלא מדובר בפרודיה אלא בהעברה מדויקת של רוח השיר. כעת הוא יכול לשוב אל הניסוח העדכני, החופף לתוכן דבריו של המשורר האנגלי: "נַנִּיחַ שֶׁבֹּשֶׂם שֶׁקָּנִיתִי לָהּ אֶתְמוֹל בָּאֲוִירוֹן (בְּלִי מַס) לְאַפִּי יֶעֱרַב מֵרִיחַ פִּיהָ". 

נדמה לי שרק שיקספיר יכול להעז לומר שריח הפה של אהובתו מסריח, ואריה מנסח בבהירות את המלים העבריות המתאימות. גם ההמשך חוזר על אותה התבנית, המשווה את האהובה לדימויים המוכרים (פרחים, ריחות, צלילים). "קוֹלָהּ אָמְנָם נָעִים, אַךְ תָּמִיד אֲנִי זוֹכֵר: קוֹלָהּ שֶׁל גֶ'נִיס ג'וֹפְּלִין רִגֵּשׁ אוֹתִי יוֹתֵר". 

גם אני אוהב את ג'ניס ג'ופלין, אך כאן יש מסר כפול. לא את קולה של ג'ניס אוהב המשורר/מתרגם, שהרי היה זה קול צרוד מעישון סיגריות, מעורב בצריחות הקורעות את האוזניים של הזמרת הנפלאה שמתה מצריכת יתר של סמים. אריה יכול היה לבחור בזמרת שקולה יפה וערב, אך הוא בחר דווקא בג'ניס ג'ופלין המרגשת אותו בעוצמה הרגשית של שירתה, ולא בקול עצמו. 

https://www.youtube.com/watch?v=X1zFnyEe3nE

שיקספיר המשיך והשווה את האהובה הארצית לצעדיה המרחפים של אלה, אך אריה זקס בחר להחליף את האלה ב"אֲהוּבַת־פַּיְטָנִים" ש"בְּכָל דּוֹר רִחֲפָה". זו אינה בחירה מקרית משום שהמסר המרכזי בשירו של שיקספיר הוא בוז לפייטנים המפריזים בדימויים והופכים את האהבה לאגדה שאין לה קיום במציאות. "אֲהוּבַת־הַפַּיְטָנִים", לפיכך, היא דמות מגוחכת, כמו 'גיבורי' תרבות השפע המלאכותית, הסלבריטאים שההמונים מעריצים כאילו היו אלים, רק משום שהם מופיעים בטלוויזיה. 

מול האלילה המזויפת הציב המתרגם הנועז דמות ארצית, "הַפְרֵענְקִית שֶׁלִּי", כלומר נערה שאינה מתאימה לדימוי של הנסיכה הבלונדינית בעלת העיניים הכחולות המשתייכת למעמד הנכון, האשכנזי, ה'משכיל', העשיר. אריה זקס אינו נכנע לאופנת ה'פוליטיקלי קורקט', כשהוא משתמש במושג הגזעני של עולי מערב אירופה, "פְרֵענְקִית", שפירושו בחורה מבית מזרחי, ש"דּוֹרֶכֶת עַל רִצְפָּה" (ואולי גם שוטפת את הריצפה בבתיהם של האשכנזים החושקים בה כשהיא מתכופפת). 

ה"פְרֵענְקִית" של אריה זקס מגלמת בסונטה של שיקספיר את העברית המדוברת לעומת השפה המיופיפת והמזויפת של המשוררים. זו שפה חיה, סקסית ונושמת ש"בַּמִּטָּה הִיא אַלְמוֹתִית" לא פחות מן האלילה הדמיונית שבכרזות הפרסומת. וגם אם לא, ממשיך המתרגם העברי הנועז, היא "לְפָחוֹת שָׁוֶה יוֹתֵר מִשֶּׁקֶר סִפְרוּתִי". 

התרגום של אריה זקס, הסוטה ממוסכמת התרגום הממוסד והמחויט, המנסה לשחזר את 'כוונותיו של המשורר' באופן המדויק ביותר, ממחיש את תוכנו של השיר ומשחזר את רעננותו. כמו שיקספיר לפניו, מצליח המתרגם לחשוף את פניה של המליצה המתייפיפת ואת חולשתם של המשוררים הנסחפים אחר קסם המלים, ומבלי לוותר על צורת הסונטה, המשקל והחרוז הוא מפריח חיים בשיר הנושן הזה בעזרת שפה מחוצפת, חושנית וחסרת עכבות. 

אולי אין דרך טובה יותר לגלות את סגולות תרגומו של אריה זקס מאשר לקרוא שלושה תרגומים אחרים, של מתרגמים עבריים ידועים ומכובדים: אפרים ברוידא, שמעון זנדבנק ומאיר ויזלטיר. 

אפרים ברוידא 

עֵינֵי גְּבִרְתִּי הֵן לֹא כְּשֶׁמֶשׁ־רֹם; 

אַלְמֹג אָדֹם רַב־יֶתֶר מִשְּׂפָתֶיהָ; 

אִם שֶׁלֶג צַח, שָׁדֶיהָ הֵם קָנֹם; 

כַּתַּיִל הַשָּׁחֹר שַׂעֲרוֹתֶיהָ. 

וַרְדֵי דַּמֶּשֶׂק יֵשׁ אָדֹם, צָחוֹר, 

אֵין בִּלְחָיֶיהָ כַּיּוֹצֵא בָּהֶם; 

וְיֵשׁ עָרֵב בַּבֹּשֶׂם וּבַמֹּר 

יוֹתֵר מֵהֶבֶל פִּיהָ הַנּוֹשֵׁם. 

אֹהַב קוֹל דִּבּוּרָהּ, אַךְ, בַּל אֶחְטָא, 

לִי מוּסִיקָה רַב־יֶתֶר נָעֲמָה; 

אֵלָה עוֹד לֹא רָאִיתִי בְּלֶכְתָּהּ, ־ 

רַגְלֵי גְּבִרְתִּי דּוֹרְכוֹת עַל אֲדָמָה. 

     אַךְ לֹא נוֹפֶלֶת הִיא, חַי אֶל, בִּפְאֵר 

     מִכָּל אִשָּׁה בְּדוּיַת מִשְׁלֵי פְּלַסְתֵּר. 

 

עֵינֵי גְּבִרְתִּי הֵן שֶׁמֶשׁ? לֹא וָלֹא! 

אַלְמֹג אָדֹם יוֹתֵר מִשִּׂפְתוֹתֶיהָ; 

הַשֶּׁלֶג הוּא לָבָן? שָׁדָהּ אָפֹר; 

שְׂעַר זָהָב? אֶצְלָהּ שָׁחֹר צוֹמֵחַ. 

רָאִיתִי שׁוֹשַׁנִּים, אָדֹם־לָבָן, 

אַךְ עַל לֶחְיָּהּ אֵין שׁוּם דָּבָר דּוֹמֶה; 

וּפֹה וָשָׁם יֵשׁ בֹּשֶׂם מְעֻדָּן 

יוֹתֵר מֵהֶבֶל־פִּיהָ, כִּמְדֻמֶּה. 

אָהַבְתִּי אֶת קוֹלָהּ, אַךְ זֹאת לָדַעַת: 

יֵשׁ נְעִימָה פִּי אֶלֶף נְעִימָה. 

עוֹד לֹא רָאִיתִי אֱלִילָה פּוֹסַעַת: 

גְּבִרְתִּי ־רַגְלֶיהָ עַל הָאֲדָמָה. 

אֲבָל עִם זֹאת הִיא נְדִירָה יוֹתֵר 

מֵאֵלֶּה הַמְּשׁוּלוֹת מִשְׁלֵי־פְּלַסְתֵּר. 

 

מאיר ויזלטיר

וממלאים אותו בריחם. 

האגוזים מתמלאים, 

והגפן מרמזת על העתיד לבוא. 

גם הקישוא בוהק בצבעיו, 

והצהוב מאיר את שיערה של מאיה, 

ומושך בריחו את אנדה.  

בתוך הירוק אנחנו מארחים את חברינו, 

ובחום היום חוזרים הביתה לשחק,  

לנגן, 

וללמוד (פעמיים בשבוע סבטלנה באה ללמד את הילדים). 

מוריה יוצא לעבוד. 

הוא קוטף את הדובדבנים, מביא אותם לנקודת המכירה, 

שם שוקלים אותם, ומשלמים 60 סטוטנקי לקילוגרם (שקל וחצי). 

החתולים באים לבקש אהבה, 

ומקבלים, ללא תנאים, ללא דימויים וללא מטפורות.   

גם הנוף מחזיר לנו אהבה, מבלי להתייפייף, כפי שהוא, בכל יום מחדש.  

שבת שלום,

דרור