424. ג'רמי גיבסון: התבוננות בחתולה

בעולם של שיווק ויחסי-ציבור, שבו נדפסים מדי יום אלפי ספרים, גם משוררים טובים וידועים נעלמים מן הזיכרון בתוך זמן קצר. בהרהור השבועי שלי אני נזכר לעתים במשוררים נשכחים, כדי להזכיר גם לעצמי שכל מעשה יצירה פותח חלון להתבוננות רחבה יותר בעולם, ושכדאי להיזהר מן הביקורת ומן התהילה הזמנית. 

זו הסיבה שבביקורי האחרון בעיירת הספרים המשומשים 'היי-און-וויי' בוויילס שבאנגליה בחרתי בספר שירה חדש של המשורר ג'רמי גיבסון (Jeremy Gibson), שאת שמו מעולם לא שמעתי, ואני משער שגם באנגליה רק מעטים קראו את ספריו. גם חיפוש בגוגל לא מעלה דבר. מן העטיפה האחורית של הספר למדתי שהמחבר בן יותר משבעים שנה, והוא מתגורר בסומרסט וכתב תסכיתי רדיו לבי.בי.סי. וגם כתריסר מחזות שעלו על הבמה. רק בשנות החמישים שלו הוא החל לכתוב שירה. 

כותרת השיר שבחרתי היא גם כותרת הספר, 'התבוננות בחתולה', שעל עטיפתו מופיע ציור שציירה אמו של המחבר, שיילה וויין גיבסון, שלה מוקדש הספר. שהספר יצא בהוצאה עצמית, כמו מיליוני ספרים אחרים בימינו, אך עובדה זו אינה מעידה כלל על איכותו. 

השיר 'התבוננות בחתולה' מופיע בפרק 'עצמי ואחרים' (Self & Others), ולמרות שלא קשה להבחין באהבתו של המשורר לחתולים, השיר הזה עוסק בעיקר בהתבוננות וביחסים. 

השיר נפתח בתיאור מדויק למדי של החתולה, הרובצת בעצלות טיפוסית, ותנועותיה איטיות: "הִיא נָחָה, שׁוֹכֶבֶת פְּרוּשָׂה, וְאָז מְסוֹבֶבֶת אֶת רֹאשָׁהּ, מַאֲרִיכָה אֶת הַכֶּתֶם הַלָּבָן בְּצַוָּארָהּ". כבר כאן, בתיאור התנועה האופיינית לחתולה, יודע המשורר לעשות שימוש באמפתיה שלנו, והוא מנחש את כוונותיה של החתולה, ואת הצורך שלה בקשר 'אנושי': היא "מַזְמִינָה נְגִיעָה". 

השיר מחולק, לכאורה, לשישה בתים, אך קריאה בעל-פה תגלה לנו שאין בו משקל או חרוז המקובלים בשירה הקלאסית (ומופיעים בשירים אחרים של גיבסון), ושאפשר לקרוא אותו גם ברצף, כפרוזה. מה שהופך אותו לשיר הוא דווקא החלוקה למכתמים, לאשכולות של מלים המתמצתים רגשות אנושיים. 

המשורר ממשיך ומתאר את החתולה ש"נְחִירֶיהָ הָעֲדִינִים, וְרֻדִּים־לְבָנִים, עוֹד נִמְרָחִים בְּשִׁגְיוֹן נְעוּרִים", וכך הוא מוסיף מאפיין חשוב: גילה הצעיר. עכשיו הוא מתאר גם את "כַּפּוֹתֶיהָ הַמְּרֻפָּדוֹת נוֹטוֹת קָדִימָה, רַכּוֹת וּנְטוּלוֹת צִפָּרְנַיִם", ואנחנו יודעים שהיא עדיין לא סיימה להתבגר, ועדיין לא הפכה לחיית-הטרף שתהיה בעתיד. 

רק בבית השלישי של השיר נוסף לעלילה גיבור נוסף, שהוא אולי חברו של הצייר, החש "דַּחַף לְצַיֵּר", והוא רושם את דמותה של החתולה "בְּעֵט כָּחֹל עַל פִּסּוֹת עִתּוֹן שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן". התמונה מתרחבת ולהתבוננות בחתולה מצטרף מימד נוסף של קשר אנושי. כעת אנחנו יודעים שידידו של המשורר הוא צייר, ושהמשורר מתארח בביתו של הצייר ומתבונן בחתולה של הצייר, ושאווירת הנינוחות החתולית נמזגת לאווירה הנינוחה של סוף השבוע, המאפשרת לידיד לצייר על שאריות העיתון "שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן", שכבר נקרא. 

אם בשלושת בתי-השיר הראשונים הציג המשורר את אווירת סוף השבוע הנינוחה ואת הדמויות הפועלות במחזה הקטן של השיר, חלקו השני של השיר מערער את הנינוחות השלווה לכאורה, כשהוא מזהה שהחתולה מֻשְׁלֶמֶת מִדַּי כְּמוֹדֶל", משום שכאשר היא "הִיא נֶאֱחֶזֶת בַּתְּנוּחָה, לְלֹא תְּנוּעָה, לְלֹא נְשִׁימָה", היא "מַצִּיגָה אֶת עַצְמָהּ בִּפְנֵי הָעוֹלָם כְּמוֹ חָתוּל חָנוּט". 

האם באמת החתולה "מֻשְׁלֶמֶת מִדַּי כְּמוֹדֶל"? אינני בטוח. נדמה לי שהמשורר מנסה לערער את התפישה המקובלת של היצירה והאמנות, הרואה באמן יצור יוצא-דופן, בעל מומחיות מיוחדת במינה, "מֻשְׁלֶמֶת", המתארת את העולם כמות שהוא. אבל העולם המושלם הזה הוא גם עולם "לְלֹא תְּנוּעָה", עולם "לְלֹא נְשִׁימָה", דומם וחסר חיים "כְּמוֹ חָתוּל חָנוּט". 

המשורר, שהחל לכתוב בגיל מאוחר וויתר על פרסום, תהילה ושלמות, מודה במגבלותיו: "אֵין לִי כִּשּׁוּרִים כְּמוֹ שֶׁלְּךָ", הוא אומר לידידו הצייר האמן. גם החתולה שלו אינה מודל מושלם. היא "מְקֻמֶּרֶת מִדַּי , חַסְרַת פְּרוֹפּוֹרְצְיוֹת". היא גם אינה מתמסרת בקלות, כמו הדוגמנית המושלמת של הצייר. היא אינה "מַזְמִינָה נְגִיעָה", אלא להפך, "הִיא חוֹמֶקֶת מִמַּגָּע". 

ג'רמי גיבסון מסיים את השיר במסר על פשר האמנות, מפי החתולה, ה"פּוֹעֶרֶת אֶת פִּיהָ, לְלֹא קוֹל". זהו מסר המבקש לבטל את המיתוס של האמנות, את הערצת השלמות הטכנית, ומבקש לראות באמנות חלק מן החיים, מן הקשר האנושי המבטא רגשות: 

"שְׁכַח אֶת הָאָמָּנוּת - מִי צָרִיךְ אֶת זֶה? 

אַל תְּצַיֵּר אוֹתִי, לַטֵּף אוֹתִי!"

אינני חושב שגיבסון מטיל כאן ספק בצורך באמנות. הוא מטיל ספק בחיפוש אחר השלמות, ובהפיכת האמנות למשהו נפרד מן החיים עצמם, ומן האהבה.

גם אני יודע שמעשה היצירה מעניק לי אושר ותחושה של מקום בטוח, אבל התוצאה היא בת חלוף. אמנם כתבתי יותר מארבעים ספרים (שאת רובם ניתן לקרוא בחינם באתר שלי), אבל כבר בצעירותי ידעתי שרדיפת הפרסום וההצלחה לא תהפוך אותי למאושר יותר, וגם ספרי יישכחו בתוך זמן קצר. לכן התרחקתי מן הקליקות הספרותיות, מן המבקרים והעיתונאים, ועד היום אני נהנה מן הכתיבה. גם החתולים מוצאים מקום בטוח בספרי (תודה לעידו גרומר על הצילום). 

גם אנחנו מתבוננים בחתולים שלנו, שלא מזמן באו לעולם, 

והם משתעשעים זה עם זה, 

או מתבוננים בנו, 

ונחים, 

ומתחבקים, 

ומתלטפים, 

ומבקשים אהבה. 

בין סדנה לסדנה יש זמן לשחק עם חברים,  

לארח את החברים שמגיעים מרחוק, 

ולהתארח אצל החברים שבונים את ביתם לידינו.   

חם אצלנו בקיץ, ואנחנו מוצאים נחל חדש, 

שמתאים מאוד למדיטציה, שמכינה אותנו לסדנת 'מעגל נשים' בשבוע הבא.   

לכבוד השקט הזה גם אני יכול להצטלם.   

החום לא מפריע לגשם להמשיך ולעטוף אותנו בירוק,  

ובתוך הירוק,

תמיד אפשר למצוא צמחים לתה.  

זה הזמן להכין מלאי של עץ לחורף, להסיק את הבית, 

בקיץ העץ יתייבש,   

וימתין באסם לימי השלג הקרים.  

 שבת שלום,

דרור