450. טד יוז: מתוך גאודט

טד יוז (1930-1998)החזיק בשנותיו האחרונות בתואר 'המשורר הלאומי של בריטניה', והיה גם סופר ילדים. מחוץ לפרסומו הגדול כמשורר נודע יוז בעיקר כבעלה לשעבר של המשורר האמריקאית סילביה פלאת', שהתאבדה בגיל שלושים. גם המאהבת שלו מאותם ימים, ואם בתו, אסיה גוטמן (שגדלה בתל-אביב) התאבדה עם בתם המשותפת, כמו סילביה פלאת', בשאיפת גז. בספר שיריו האחרון 'מכתבי יום הולדת', תיאר יוז את יחסיו עם סילביה פלאת'. 

את שירו של טד יוז מצאתי ברבעון 'סימן קריאה' בעריכת מנחם פרי (גיליון 18, מאי 1986, שתים-עשרה שנים לפני מותו של יוז). את השיר תרגמה המשוררת סבינה מסג, שגם היא משוררת וסופרת ילדים (המפרסמת את ספרי הילדים שלה בשם 'עדולה'). השיר מופיע בתוך מחזור שכותרתו 'שירים לסילביה', ובו גם שירה של המשוררת אן סקסטון 'מות סילביה', וגם שני שירים שסבינה מסג עצמה כתבה על סילביה פלאת' ('שיר לסילביה' ו'ועוד לסילביה, כמו רכבות'). סבינה מסג תרגמה לעברית את ספרו של טד יוז 'שועל המחשבה', וגם את ספרה של סילביה פלאת', 'אריאל ושלוש נשים'. 

למרות חשיבותו של טד יוז כמשורר, ופרסומו הגדול, הוא חי תמיד בצל התאבדותה המתוקשרת של סילביה פלאת'. הם ניהלו חיים סוערים כמשוררים צעירים. הוא הפך בחייו לאחד מחשובי המשוררים הבריטים, והיא הפכה לסמל השירה הפמיניסטית לאחר מותה, אך סיפור אהבתם המיוסרת, בגידותיו של יוז והתאבדותה של פלאת' הטילו תמיד את צילם על חייהם ועל יצירתם. 

'גַּאוּדט' (Gaudete) הוא סיפור הכתוב במתכונת שירית, שבו מסופר על כומר כפרי שרוחות הפכו אותו לכפיל הרוצה לזכות בבן ילוד אשה, כלומר משיח (יוז כתב את הספר במטרה שיהפוך לסרט). 

השיר נפתח בהצהרה "פַּעַם אָמַרְתִּי לְתֻמִּי", המעידה על כך שזו הצהרה של סתם, לא מתוך כוונה מיוחדת: "גַּם אִם יִקְרֶה הַגָּרוּעַ מִכֹּל עֲדַיִן לֹא נִפֹּל מֵעַל כַּדּוּר הָאָרֶץ". ובאמת, זוהי התחכמות בנאלית למדי שלא אומרת כלום, אבל מביעה ביטחון בסיסי ביסודות האמונה האנושית בטבע ובחוקי הטבע. כלומר: יש על מה לסמוך, ותמיד תהיה קרקע יציבה מתחת לרגלינו. 

השיר נמשך בהצהרה נוספת, והפעם לא "לְתֻמִּי": "אֵיזוֹ אֵשׁ שֶׁלֹּא תִּבְעַר תַּחְתֵּינוּ, תָּמִיד נִהְיֶה בְּיַחַד בַּמַּחֲבַת". ההצהרה הזאת אינה פחות בנאלית מקודמתה, וכשם שההצהרה הקודמת הכריזה על אמונה בחוקי הטבע החלים על כל אחד מאתנו כפרט, ההצהרה הזו מכריזה על אמונה בזוגיות. כלומר: תמיד נישאר יחד, באש ובמים. 

אפשר להבין את ההצהרות הבנאליות האלו, הנובעות מן הצורך האנושי הקיומי בתחושה של מקום בטוח, שבלעדיו קשה לנו לשרוד במציאות. מה שמאפשר לנו ליצור לעצמנו תחושה זמנית של ביטחון הוא האמונה בעולם הטבע, והאמונה באהבה, בזוגיות ובמשפחה. אין לאמונות אלו כל שחר, כמובן, ובכל רגע יכולה לרעוד האדמה תחת רגלינו, ומישהו אהוב יכול לנטוש אותנו. ולמרות זאת, ללא האמונה הזו והצורך ליצור, אפילו באופן כוזב, תחושה של מקום בטוח, איננו יכולים להתקיים בעולם. 

טד יוז, במעין ציניות בריטית, מודע לאשליה הזו, והוא מבטא אותה כבר בתחילת השיר במלה "לְתֻמִּי". בבית השלישי הוא מודה בה בפירוש: "וּמִלִּים מְטֻפָּשׁוֹת עוֹד פִּי כַּמָּה". לדעתו של המשורר האמונה הכוזבת באפשרות קיומו של מקום בטוח היא הבל הבלים, ועל כך הוא נענש: "אָכֵן הַגֵּיהִנוֹם שָׁמַע אוֹתִי". 

ומה העונש? "הִיא", כלומר סילביה פלאת' שהתאבדה בשאיפת גז, "נָפְלָה אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה". כאן יוז מרמז על ההבטחה השקרית בבית הראשון של השיר: "גַּם אִם יִקְרֶה הַגָּרוּעַ מִכֹּל עֲדַיִן לֹא נִפֹּל מֵעַל כַּדּוּר הָאָרֶץ". 

כאן מפרש יוז את התאבדותה של פלאת', בעקבות בגידתו, כעונש על מעשיו. אבל העונש גדול אפילו יותר. הבגידה בזוגיות, ובהבטחה ש"אֵיזוֹ אֵשׁ שֶׁלֹּא תִּבְעַר תַּחְתֵּינוּ, תָּמִיד נִהְיֶה בְּיַחַד בַּמַּחֲבַת", הוא נותר לבד, והאש הבוער ממשיכה לענות אותו: "וַאֲנִי אֻכַּלְתִּי". 

אינני יודע הסיום הטרגי של השיר הוא בנלי או אירוני. כנגד הצורך הקיומי בתחושה של מקום בטוח עומדת החרדה הקיומית, וגם אותה קשה לבטא ללא "מִלִּים מְטֻפָּשׁוֹת" כמו "הַגֵּיהִנוֹם שָׁמַע אוֹתִי". 

המטפורות והדימויים מאפשרים למשורר לבטא בעוצמה את הרגשות המפעילים אותנו, ובמיוחד את הצורך הנואש במקום בטוח ואת הרצון לברוח מחרדת-המוות. באותו האופן אנו נזקקים לאמונה כלשהי שתיצור בנו תחושה של מקום בטוח, גם אם עלינו לשוב ולחדש אותה מדי יום. 

אמנם רק ספר שירים אחד פורסם בחייה של סילביה פלאת', אך לאחר מותה נדפסו עוד ארבעה ספרי שירה, שישה ספרי פרוזה, יומנים ומכתבים, וארבעה ספרי ילדים. מותה של פלאת' הרעיד לבבות רבים, וממשיך להשפיע גם על המשוררים, המוצאים בה את עצמם. טד יוז, בשיר הזה, מתייחס למותה הנורא, אך הוא מתמקד בכאבו האישי. גם סבינה מסג, בשיר 'שיר לסילביה', מנהלת איתה שיחה אישית, ומרחיבה באמצעות התבוננות בעיניה את המושג 'למצוא חן בעיניך'. 

סבינה מסג / שיר לסילביה

 

אֲנִי לֹא מַרְשָׁה לָךְ לְהִסְתַּכֵּל

כְּמוֹ שֶׁאַתְּ,

עַד שֶׁיּוֹצְאוֹת לָךְ הָעֵינַיִם

אֶל תּוֹךְ הַיָּד

             וְכֻלֵּךְ מִשּׁוּשִׁים!

הָאִישׁוֹן שֶׁאַתְּ מְלַטֶּשֶׁת

מְיַלֶּד אֶת עַצְמוֹ,

מְגַלֵּף לוֹ רוּגַטְקָה מִמַּזְלֵג עֲנָפִים

וְנִכְנָס בָּרַקָּה הָרֵיקָה

בְּכָזֶה חֵן יָרוּי

 

שֶׁמַּשְׁכִּיחַ חִנִּים עָפִים.

גם המשוררת האמריקאית אן סקסטון, בשירה 'מות סילביה' (בתרגומה של סבינה מסג), רואה בסילביה פלאת' השתקפות של עצמה: "אֵיךְ זָחַלְתְּ לָךְ לְבַדֵּךְ אֶל תּוֹךְ הַמָּוֶת שֶׁרָצִיתִי לְעַצְמִי זְמַן רָב כָּל־כָּךְ". 

הוֹ סִילְבְיָה, סִילְבְיָה

עִם תֵּבַת מָוֶת שֶׁל אֲבָנִים וְסַכִּינִים,

 

אֵיךְ זָחַלְתְּ לָךְ לְבַדֵּךְ

אֶל תּוֹךְ הַמָּוֶת שֶׁרָצִיתִי לְעַצְמִי זְמַן רָב כָּל־כָּךְ

 

הַמָּוֶת לְחָיָיו שָׁתִינוּ,

הַמְּנִיעִים וְהַבִּצּוּעַ הַשָּׁקֵט?

 

מַהוּ מוֹתֵךְ

אִם לֹא מַכָּר וָתִיק,

חֹלֶד שֶׁהֵגִיחַ

מִתּוֹךְ שִׁיר שֶׁלָּךְ?

טד יוז משווה את תחושת המקום הבטוח לקרקע היציבה מתחת לרגלינו, ואת חרדת-המוות לאש הגיהינום הבוערת מתחת לאדמה ומערערת את תחושת הביטחון. זו תפיסה דמונית של החיים והמוות, הרואה בחרדת המוות עונש נורא ולא מוצדק. אצלנו, בכפר הבולגרי הקטן והנידח, הטבע מרהיב ונהדר, ואין בו טוב ורע, וגם החיים והמוות הם חלק ממנו. לפעמים האדמה היציבה והבטוחה מכוסה בשלג לבן ומקפיא, והאש הבוערת בקמין מספקת לנו את החום הדרוש כדי לעבור בנועם את הימים הקרים. אני אוהב את הלבן הזה, המכסה את הכל, 

ואני מתחמם מול העצים בקמין, 

יוצא להביא אות מריצת גזעים כרותים, 

ורואה אותם בוערים, 

מתקרב על הררי השלג שעל המדרכה,  

ונסחף אל תוך האש הבוערת, 

עוקב אחרי דוגמת השלג על הכביש, 

שוקע בריקוד האש בין העצים, 

קופא עם המים המנסים להיחלץ מן המרזב, 

והולך לאיבוד בין הלהבות. 

לציפורים כלל לא אכפת מכל המשחק הזה. הן בטוחות על הענף,  

והאדמה אף פעם לא רועדת מתחת לרגליהם. 

שבת שלום,

דרור