452. חדוה הרכבי: פניו

אני זוכר את אלישע, בנה של חדוה הרכבי, כשהיה ילד קטן בשכונת אבו-טור, שבה גם אני נולדתי, עשרים-ואחת שנים לפניו. חדוה ואלישע גרו בבית שבחצרו עבר הגבול עם ממלכת ירדן, ולא רחוק משם ניצבה עמדת חיילי הליגיון הירדני, ממנה נשמעו לעיתים חילופי יריות, שהחרידו את ילדותי. 

חדוה ואלישע גרו לבדם בסוף העולם, זה לצד זה, וזה עם זה, שני אנשים מיוחדים במינם. אלישע למד בבית-הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים, ובשנת 2003, כשהיה בן עשרים ושמונה, נהרג בתאונת ירי. 

בספר 'אני רוצה רק להגיד לָךְ', שיצא לאור בשנת 1985 (כשאלישע היה בן 10), מופיע השיר 'והנדיר הזה', שמתאר אולי באופן המזוקק ביותר אהבה של אם לבנה (או של כל הורה לילדו), אהבה העולה על כל אהבה אחרת, ורק "אַחַר־כָּךְ אֱלֹהִים". במלים רבות מתארת חדוה בשיר הזה את החוטים הדקים מדק, הרבים כל-כך, המחברים אותה לבנה. 

את האהבה אפשר לבטא במלים רבות, כשם שעשתה חדוה בשיר 'הנדיר הזה', שכתבה על אלישע בהיותו בן תשע או עשר. יותר מעשרים שנה מאוחר יותר, את הספר 'ציפור שבפנים עומדת בחוץ' - שירים 1962-2008 (הוצאת 'הקיבוץ המאוחד' והוצאת 'מוסד ביאליק', 2009), שכולל מבחר של כל ספריה, חותמת חדוה בפרק 'מִיגוֹ', שהוא שם החיבה של אלישע. בשיר 'פניו', הפותח את קובץ השירים הקצר הזה, כותבת חדוה במלים מעטות, שלא כהרגלה, את הכאב הגדול של הקינה והגעגועים. 

אני משער שאין כאב גדול יותר מן הכאב על אובדנו של בן, ואין מלים להביע את הכאב הזה. השיר 'פניו' מתאר את השתיקה ואת העיוורון ואת כל מה שאיננו עוד ואין מלים לבטא אותו. 

חדוה פותחת את השיר במלים "בְּנִי שׁוֹתֵק לְעִתִּים קְרוֹבוֹת", המסתירות מסר כפול. המלים "בְּנִי שׁוֹתֵק" הן הביטוי המזוקק ביותר לתיאור מותו של הבן, אבל ההמשך, "לְעִתִּים קְרוֹבוֹת" מבטל, לכאורה, את נצחיותו של המוות. זו לא סתירה של ממש. 

אני זוכר איך לפני ארבעים וחמש שנים, במלחמה, ראינו את אחד מחברינו נהרג מכדורי מקלע שירה בו טייס מיג מצרי, ואיך מעלים את גופתו אל גג הזלדה שדלתה נסגרה ומחצה את רגליו המתות. זמן קצר לאחר מכן אספור אותנו מפקדי הסוללה וסיפרו לנו שהוא נפצע ונלקח לבית-החולים. כולנו ראינו את חברנו נהרג מול עינינו, ולמרות זאת כולנו האמנו שהוא רק נפצע, עד שנודע לנו שוב על מותו עם תום המלחמה. 

באותה מלחמה נהרג חברי לקורס מפקדים, אהוד, גם הוא ממקלעי מטוס מצרי, בשעה ששוחחנו על הגדרת האמנות. במשך שנים רבות הרגשתי אשם על שלא פגשתי את הוריו, ולא סיפרתי להם על רגעיו האחרונים. כתבתי על כך בספרי 'בחזרה לצוות 4'. לאחר שהספר יצא לאור, כעשרים שנה לאחר המלחמה, התקשר אלי דודו של אהוד, ובפגישה סיפר לי שהוריו של אהוד קראו את ספרי, אבל אינם רוצים להיפגש. הוא סיפר לי עוד, שהם שומרים על חדרו כפי שהיה כשיצא למלחמה, כאילו הוא עומד לשוב בכל רגע. 

המוות, שהוא האיום הגדול ביותר בחיינו, אינו נתפס, ואין לו משמעות של ממש. כדי להתגבר על חרדת-המוות אנחנו ממציאים לעצמנו סיפורים המעניקים משמעות לחיינו, ויוצרים בנו תחושה זמנית של מקום בטוח. חדוה אינה מטילה ספק במותו של בנה, ובו-בזמן היא אינה יכולה להשלים איתו, ומרגישה את קיומו של בנה בכל הווייתה.  

השיר ממשיך במלים "מִתְבּוֹנֵן בְּלִי עֵינַיִם בַּשָּׁמַיִם שֶׁלֹּא יַחְלְפוּ יוֹתֵר לְעוֹלָם עַל פָּנָיו". מה שמעצים את הכאב בשיר הזה אינו המלים והתיאורים, אלא תחושת ההיעדר. תחושת היעדרו של הבן החי, היעדרו של הבן המדבר, הזועק בשתיקתו, והיעדרו של הבן הרואה. גם כאן במטאת חדוה, לכאורה, מסר כפול. הבן המת, בעיניה של אמו, עדיין "מִתְבּוֹנֵן", כלומר נמצא לידה, אבל זו התבוננות "בְּלִי עֵינַיִם". 

את תחושת ההיעדרות מעצים תיאור ה"שָּׁמַיִם שֶׁלֹּא יַחְלְפוּ יוֹתֵר לְעוֹלָם עַל פָּנָיו". גם כאבה של האם, ושלנו איתה, מתעצבים מן הידיעה שמה שאנו מקבלים באופן מובן מאליו, השמים שאנחנו רואים אם רק נתבונן מעלה, נמנע מאלישע, שלעולם כבר לא יוכל להתבונן בהם. 

השיר הקצר הזה, ששואב את עוצמת הכאב שלו מן ההיעדר, מזכיר לי את שירו של יהודה עמיחי, 'גשם בשדה קרב', שגם הוא קצר ותמציתי, ומבטא את תחושת חוסר-האונים בפני המוות בתיאור ההיעדר, היעדרה של השמיכה מפניהם של המתים, שכבר אינם חשים בגשם: 

גֶשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי;

עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים, אֲשֶׁר

מְכַסִּים רָאשֵׁיהֶם בַּשְּׂמִיכָה -

וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֵּתִים, אֲשֶׁר

אֵינָם מְכַסִּים עוֹד.

בשיר אחר, 'כל-כך הרבה אוי', במחזור 'מיגו' מצטטת חדוה את דבריו של דני אורסתיו, בשעה ששמע על מותו של אלישע: "אוי, אוי אוי, חדוָה'לה, אוי אוי אוי, אלישע": 

אוֹי, חֶדְוָ'לֶה, אוֹי, אוֹי, 

אוֹי, אֱלִישָׁע, 

אוֹי אֱלֹהִים, 

 

אֱלֹהִים. אֵיפֹה אֱלֹהִים. מָה אֱלֹהִים. מִי אֱלֹהִים. 

מִי צָרִיךְ אֱלֹהִים. בִּשְׁבִיל מָה. לָמָּה. 

לְמָה. אֱלֹהִים, אֱלֹהִים 

 

אַדִּירִים, מֻקָּף מַקְהֵלַת מַלְאָכִים יְחֵפִים מְהַבְהֶבֶת בַּחשֶׁךְ, 

שָׁרָה בָּהָר "אֶל מָלֵא רַחֲמִים" 

לִכְבוֹד אֱלִישָׁע

משוררים רבים כותבים על המוות, ומפגישים גם אותנו עם החרדה הקיומית וחוסר היכולת שלנו להתמודד עם מה שאינו ניתן להבנה. רק מעטים הצליחו לבטא כמו חדוה ועמיחי את תחושת ההיעדר, שמחזקת אפילו יותר את התחושה המופרכת שמה שמת עדיין חי בתוכנו, ולעולם לא יעזוב אותנו. 

אני חי בצילו של המוות כבר שנים רבות, ואינני יכול לשכוח את חברי שמתו במלחמה ואת הגופות השרופות של אלו שנאלצתי להרוג. את החיים אני מוצא בטבע המקיף אותי, שאין בו שנאה ורוע, ויש בו יופי שמחזיר לי את שמחת החיים. השלג הכבד כבר כמעט נמס כליל, אבל על ההרים עוד מלבינים הגגות, 

וגם פסגות ההרים עדיין מלבינות, 

והעצים העצומים מוקפים לבן,  

והשלג נוגע בעננים הלבנים. 

גם בטיול הערב שלנו מקשטים עננים חדשים את השמים, 

ואנחנו צועדים בזוהר השקיעה, 

המסמא את עינינו. 

במסעדה הקטנה בסופיה (חמישה שולחנות בלבד), נגני ג'ז נפלאים מנגנים בימי חמישי כבר עשרות שנים,  

ועכשיו חוגגים בו חמש שנים לנגינתה של קבוצת הג'זיסטים האחרונה. 

את הקבוצה מוביל נגן חצוצרה מופלא, 

https://www.youtube.com/watch?v=fyIIE0czW0E

וונציסלב בלגואב, המשתף גם את הקהל בנגינה,  

והפעם הזמין גם את בנו המנגן בבנג'ו, 

וגם את הטרומבוניסט של תזמורת סופיה. 

בחגיגה מנגן גם משתתף קבוע שידיו פגועות, והוא בנה לעצמו כלי הקשה יחיד במינו מקרש כביסה.  

גם אנדה ומוריה משתתפים בחגיגה, ומנגנים בכלים שחילקו להם.  

השקיעות אצלנו מרהיבות בחורף, 

והעננים הופכים לדרקונים יורקי אש,  

עד שהחושך יורד על הכפר. 

שבת שלום,

דרור