455. סילביה פלאת': אזהרה

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 455, שנה עשירית, פברואר 2016

במכתב שכתבה סילביה פלאת (1932-1963) לאמה מזמן לימודיה באוניברסיטה (מתוך הספר 'מכתבים הביתה', Letters Home) היא מספרת שהמשורר ו.ה. אודן ביקר בכיתה של 'שירה מודרנית' ובמשך שעתיים קרא וניתח אחד משיריו הארוכים. "להקשיב למשחק המוחות המבריקה הזה, מכתמים, שנינויות, ידע אינטיליגנטי וחסר גבולות היה זכות מיוחדת וחד-פעמית בחיי... מעולם לא הרגשתי כזו התרוממות רוח בכל חיי." 

שלושה ימים לאחר מכן, בתאריך 30 באפריל, 1953, היא שלחה לאמה  שלושה שירים וביקשה לשמוע את חוות-דעתה, והוסיפה: "כל דמיון לאמילי דיקינסון הוא לגמרי מכוון". את המשורר האנגלי הגדול טד יוז הכירה סילביה שלוש שנים לאחר זכתבה את המכתב הזה, ונראה שגם הוא אהב מאוד את אמילי דיקינסון. הוא היה העורך של מבחר השירים שלה, ובחר בשיר אהבה שלה לפתוח את הכרך הזה. 

סילביה פלאת' הספיקה לכתוב בחיי הקצרים יותר מארבע-מאות שירים, רומן חושפני שזכה לפרסום רב ('פעמון הזכוכית') וסיפורים קצרים, יומנים ומכתבים, וגם סיפורים לילדים. לאחר מותה היא זכתה בפרס פוליצר. אבל למרות חשיבותה כיוצרת עיקר פרסומה נבע מהתקפי הדיכאון שלה, אישפוזה וההתאבדות שלה, וגם נישואיה הקצרים לטד יוז והתאבדותה לאחר שבגד בה עם המשוררת אסיה גוטמן, שגדלה בישראל וגם היא התאבדה בשאיפת גז, כמו סילביה. 

את השיר 'אזהרה', אותו צירפה למכתב ששלחה לאמה, כתבה סילביה בהיותה בת עשרים-ואחת, בזמן שלמדה בסמית' קולג'. היא היתה תלמידה מצטיינת, ולמרות הדיכאון ששקעה בו הצליחה לסיים את הלימודים בהצלחה יתרה, ואת עבודת הגמר שלה כתבה על הרומנים של דוסטויבסקי. 

היא היתה סטודנטית רגישה במיוחד ומבריקה, ונדמה לי שהשיר הזה מבטא את התסכול שנובע מן הפער בין לימודי הספרות המתמקדים בניתוח אקדמי של היצירות לבין הדחף היצירתי הספונטני, הבלתי-נשלט, שמקורותיו אינם מובנים גם ליוצרת עצמה. בשיר הזה מזהירה אותנו פלאת' מפני הצורך הרציונלי לנתח ולהסביר את העולם הסובב אותנו: "אִם תְּבַתֵּר צִפּוֹר כְּדֵי לְשַׂרְטֵט אֶת הַלָּשׁוֹן", היא כותבת, לכאורה לחוקר הטבע המתעניין בשירת הציפורים, "תִּגְדַּע אֶת הַמֵּיתָר הַמֵּפִיק אֶת הַשִּׁיר". 

בתיאור הציורי הזה של ביתור הציפור לחלקיה מבקרת המשוררת את תפיסת העולם המדעית העוסקת בניתוח תופעות, ואולי גם את הפסיכואנליזה של פרויד, שביקש לעשות שימוש בדרכים מדעיות להבנת תהליכים רגשיים. הניתוח, טוענת סילביה פלאת', הורג את נשוא המחקר ומבטל את טעמו. 

אם בבית הראשון ציירה פלאת' באופן מוחשי רצח של ציפור, או בלשון המדעית 'ניתוח' ציפור לחלקיה, במטרה לשרטט במדויק את מיתרי הקול שלה, פעולה שמעצם טיבה הורסת את מיתרי הקול, בבית השני היא מתארת פעולה שמטרתה שונה. "אִם תִּפְשֹׁט לַחַיָּה אֶת הָעוֹר", היא מתארת את פעולת הניתוח האכזרית, ומדגישה שכעת המטרה אינה לימוד ומחקר, אלא היא נועדה "כְּדֵי לְהַלֵּל אֶת הָרַעֲמָה", כלומר, כדי לסגוד ליופיה של החיה, פעולה שגורמת למותה של החיה. 

יותר מחמישים שנה לפני שחוקרי ההתנהגות, כמו פרופ' דניאל כהמנן, זוכה פרס הנובל, ופרופ' דן אריאל, גילו שההתנהגות האנושית נובעת ממניעים לא-רציונליים, מחתה סילביה פלאת, על הצורך האנושי בהסברים רציונליים למה שמרגש אותם, כמו יופיה של "הָרַעֲמָה". כשהיא מתארת את פשיטת העור של החיה, היא ממחישה את התוצאה, ש"תַּחְרִיב אֶת הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נוֹצְרָה הַפַּרְוָה". היופי אינו נובע מהבנה או מניתוח רציונלי, טוענת פלאת, אלא מן התגובה הרגשית שלנו לשלם העומד מולנו. 

רק בבית השלישי עושה פלאת' שימוש במטפורה המבטאת את התנגדותה לניתוח רציונלי של הרגשות האנושיים. "אִם תִּתְלֹשׁ אֶת הַלֵּב כְּדֵי לָחוּשׁ בִּפְעִימָתוֹ", היא אומרת, "תַּעֲצֹר אֶת הַשָּׁעוֹן שֶׁמַּפְעִים אֶת אַהֲבָתֵנוּ". היא מבקש להימנע מלהסביר את פשרה של האהבה, או לנסות להבין את מניעיה. כל פעולה כזו של ניתוח האהבה, היא אומרת, תחסל את האהבה עצמה. 

האם המסר הזה אינו זהה לשיר הקצר והיפה של אמילי דיקינסון, בו בחר טד יוז לפתוח את ספר שיריה באסופה שערך? 

המסר של סילביה פלאת' הצעירה יכול להקל על כולנו, אם נלמד להרפות מן הצורך לנתח ולהסביר הכל באופן רציונלי, ולהאמין שחיינו מתנהלים באופן רציונלי. אם נלמד להקשיב ללבנו, כלומר לעשות שימוש במודעות הרגשית שלנו ולהקשיב לתחושת הגוף, נוכל להכיר טוב יותר את עצמנו וגם להתאים את עצמנו טוב יותר למציאות הסובבת אותנו. 

כדי לכבד את בקשתה של פלאת' עלינו לשכוח עכשיו את הניסיון הזה להבין את שירה, ופשוט לקרוא אותו מחדש ולהקשיב לתחושה שהוא מעורר בנו. 

אני מכבד את בקשתה של סילביה פלאת', ומתבונן בהרים המולבנים של סוף החורף מבלי לנסות לפרש או להבין את ההתפעמות שהם מעוררים.  

ואני רואה בשלוליות המפשירות את בוא האביב. 

את האהבה, כפי שהיא, ללא פירוש, אני טועם בפונדו השוקולד שאפרת הכינה לכבוד ולנטיין-דיי (שהוא קרם פריזיאן, כלומר שוקולד מבושל בשמנת מתוקה, שאין דבר טעים ממנו בעולם), 

וכשטובלים בזה תות אין צורך לפרש את הטעם.  

יונתן קיבל ליום הולדתו מכונת פסטה, 

והוא מגלה עולמות חדשים,  

וצורות חדשות, 

מכל הסוגים, 

שיתבשלו בקרוב, 

ואין צורך לתאר את טעמם. 

עכשיו אפשר לנמנם, כמו פעם, במאה שעברה, ליד הקמין הבוער. 

שבת שלום,

דרור