458. פיליפ לארקין: זה השיר
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
 
בעריכת דרור גרין
גיליון 458, שנה עשירית, מרץ 2016
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
את השיר השבועי שעליו אני מהרהר כאן אני אוהב לבחור באופן מקרי, מבין הספרים הרבים על מדפי השירה שלי, או מתוך כתבי-העת הישנים שנשמרו אצלי. לעתים המקריות הזו מתרחשת במקומות לא צפויים. כך נכנסתי, במקרה, לחנות קטנה של ספרים משומשים באנגלית בסופיה בירת בולגריה. על המדף הקטן של ספרי שירה היו ספרים מעטים, ובהם גם ספרו של פיליפ לארקין (1922-1985), 'חלונות גבוהים', שבו מצאתי את השיר הזה. לא הכרתי את שיריו של לארקין, שהיה מחשובי המשוררים האנגלים במאה העשרים (וסירב לקבל את התואר 'המשורר הלאומי'), אבל כשפתחתי את הספר באופן מקרי זה היה השיר שנגלה לעיני, וידעתי שלא אוכל לעבור עליו בשתיקה. רק מאוחר יותר למדתי שזה אחד השירים הידועים של לארקין. https://www.youtube.com/watch?v=tRp3MfTScds
במבט ראשון זה נראה כמו יצירה היפית משנות השישים, אבל השיר הזה, שפורסם באוגוסט 1971 ברבעון 'ההומניסט החדש', אינו שיר מחאה אלא כתב-האשמה פסימי על עקב אכילס האנושי: הרשלנות הפושעת בגידול ילדים. כשקראתי את השורה הראשונה של השיר נדמה היה לי שהוא נכתב עלי: "אֵיךְ שֶׁהֵם דָּפְקוּ אוֹתְךָ, אָבִיךְ וְאִמְּךָ". "כן", רציתי לצעוק, "אֵיךְ שֶׁהֵם דָּפְקוּ אוֹתִי". אבל אין לזה, כמובן, כל קשר לשיר המיוחד הזה. אני מזדהה עם כל שיר על הורים שמתעללים בילדיהם. אבל במשך השנים גיליתי שגם אם המקרה שלי קיצוני במיוחד, יש עוד הרבה ילדים בעולם שהוריהם אינם אוהבים אותם, והשיר הזה נוגע לכל אחד מהם. "אוּלַי לֹא הִתְכַּוְּנוּ", ממשיך לארקין, ובאמת יש מעט הורים הפוגעים בילדיהם בכוונה תחילה. "אֲבָל בִּצְּעוּ בְּהַצְלָחָה", הוא ממשיך, כשהוא מתאר את הטרגדיה האנושית. כל ההורים בעולם פוגעים, מדי פעם, בילדיהם, למרות שכלל לא התכוונו לכך, והם מצליחים בכך מאוד. ילדים הם מומחים ללמידה, והם רגישים לכל מעשה שעושים הוריהם, ומטמיעים אותו בתוכם. כל טעות של הורינו מצליחה להשפיע עלינו כל ימי חיינו. "אֶת חֶסְרוֹנוֹתֵיהֶם יָצְקוּ מַמָּשׁ לְתוֹךְ גּוּפְךָ", אומר לארקין, כשהוא מיטיב לתאר את תהליך הלמידה הטבעי של ילדים, תהליך של התבוננות, חיקוי וסימולציה. זהו תהליך של הטמעה, בו הופכים הורינו לחלק מאיתנו. בילדותי כמעט לא ראיתי את אבי, שהיה ספן, אבל גם היום, כשאני מתבונן לפעמים בראי, אני נעלב כשאני רואה בו את שפת הגוף של אבי. אולי גם לארקין סבל מילדות קשה, משום שהוא ממשיך, בציניות, ובכל זאת מאשים את ההורים ב"קְצָת" כוונה רעה: "וְעוֹד הוֹסִיפוּ קְצָת, בִּמְיֻחָד בִּשְׁבִילְךָ". אבל זה אינו אישי, ולארקין פונה בשירו אל הקורא שהוא 'כל-אדם', כשהוא מתאר את מירוץ השליחים הגנטי המעביר את הפגם המולד מהורים לילדים. איש לא לימד את הורינו לעשות שימוש במיומנויות הרגשיות שלהם ולהיות הורים, ו"גַּם הֵם עַד הָעֶצֶם נִדְפְקוּ בְּתּוֹרָם, עַל־יְדֵי הַשּׁוֹטִים מִן הַדּוֹר הַיָּשָׁן". גם הוריהם של הורינו, "הַשּׁוֹטִים מִן הַדּוֹר הַיָּשָׁן", למדו זאת מהוריהם, ולכן "הָיוּ אֱוִילִים וּקְשׁוּחִים רֹב הַזְּמַן", כשתפקדו כהורים. בשאר הזמן הם, כמו הורי, "זֶה לָזֶה פָּשְׁטוּ אֶת עוֹרָם". זה תיאור של תפיסת-העולם הישנה, הפסימית, על טבע האדם, המבוססת על ההנחה ש'אדם לאדם זאב', ש'לב האדם רע מנעוריו', ועל האמונה בתורת הברירה הטבעית האכזרית של דארווין. הבית השלישי נפתח בתיאור האומללות האנושית כגזירה גנטית, דטרמיניסטית, הנכפית עלינו מלידה, ומועברת מאב לבן כמהלך תורשתי שאינו ניתן לשינוי: "הָאֻמְלָלוּת נִמְסֶרֶת מֵאָדָם לְאָדָם כְּמוֹ שִׂרְטוֹן מִשְׂתָּרֵעַ מִתַּחַת לַיָּם". לארקין מסיים את השיר העצוב שלו בזעקה נואשת המבקשת להזהיר אותנו מפני האסון, כשהוא מפציר בנו להפסיק את מעגל הרוע: "אִם רַק תּוּכְלוּ, צְאוּ מִזֶּה מֻקְדָּם". זו עצה ישירה ופשוטה: "הִתְרַחֲקוּ מִיְלָדִים", הוא אומר, הניחו להם "שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ לְבַדָּם", כלומר, אל תלדו ילדים.
Philip Larkin / This is the Verse
They fuck you up, your mum and dad.
They may not mean to, but they do.
They fill you with the faults they had
And add some extra, just for you.
But they were fucked up in their turn
By fools in old-style hats and coats,
Who half the time were soppy-stern
And half at one another’s throats.
Man hands on misery to man.
It deepens like a coastal shelf.
Get out as early as you can,
And don’t have any kids yourself.
בקריאה ראשונה נדמה היה לי שכותרת השיר, 'זה השיר', אינה מתאימה לסגנונו הקליל, ההיפי. אבל בקריאה שניה חשבתי על מלותיו של יהודה איש קריות, "זה האיש", בשעה שהסגיר את ישו לידי חייליו של הורדוס. כמו המלים הידועות של יהודה איש קריות, גם פיליפ לארקין מדבר בשירו על הבגידה הגדולה מכל, בגידתם של הורים בילדיהם. הבחירה של לארקין בכותרת 'זה השיר' דווקא לשיר הזה מרמזת על החשיבות שהעניק דווקא לשיר הזה, ולמסר הקודר שלו. אולי הוא ביקש לרמוז בכותרת הזו על צוואה רוחנית אחרת, בשיר שרוברט לואיס סטיבנסון (1850-1894) הסופר והמשורר שחיבר את 'ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד' ואת 'אי המטמון', ביקש שיחקקו על מצבתו. זהו השיר 'רקוויאם' (תפילת אשכבה):
Under the wide and starry sky
Dig the grave and let me lie:
Glad did I live and gladly die,
And I laid me down with a will.
This be the verse that you grave for me:
Here he lies where he longed to be;
Home is the sailor, home from the sea,
And the hunter home from the hill.
לא קשה לי להבין את המסר של לארקין. כמו פרויד לפניו גם הוא גילה שמקורה של האומללות האנושית נובע מטראומות ילדות, מן הפגיעה של הורים בילדיהם ומחוסר יכולתם של ההורים להעניק לילדיהם את הכלי החשוב ביותר לחיים: אהבה. אבל שלא כמו פרויד ולארקין, אינני רואה בטרגדיה הזו את צו הגורל. שלא כמו רוב בעלי-החיים, שבתוך זמן קצר עומדים על רגליהם ומתחילים להשיג בעצמם את המזון הדרוש להם, לבני-אדם נדרשות שנים ארוכות כדי ללמוד ללכת, לדבר ולרכוש את מיומנויות החיים הבסיסיות, ובעיקר לרכוש את המיומנויות הרגשיות המאפשרות להם להצטרף אל הקהילה האנושית. הגורים האנושיים זקוקים לסביבה תומכת ואוהבת כדי להיות עצמאיים, ועל ההורים מוטל ליצור את הסביבה הזאת. לרוע המזל, איש לא לימד אותנו כיצד לגדל ילדים וכיצד לזהות את המיומנויות הרגשיות שלנו. מה שהיה טבעי כשבני-אדם חיו בקהילות קטנות נהרס לחלוטין על-ידי התרבות ההיררכית, הקפיטליסטית-תחרותית, שהפקיעה מידי ההורים את רוב תפקידיהם הטבעיים: חינוך, רכישת מיומנויות חברתיות ומקצועיות, ובעיקר נוכחות בחיי ילדיהם. שלא כמו פרויד ולארקין, הטראומה שלי לא הובילה אותי לאמונה בחוסר-התוחלת של גידול ילדים אלא דווקא להפך. בזכות הטראומה הזו למדתי לזהות את המיומנויות הרגשיות ואת האפשרות לשפר אותן. כך יצרתי את 'האימון הרגשי', שמאפשר לי לנסות לתקן במשהו את הפגם האנושי הזה. כך גיליתי שאהבה אינה מתת-אלוהים חד-פעמית, אלא עבודה יומיומית המאפשרת לנו להיות חלק בעולם הסובב אותנו ובחייהם של האנשים הקרובים אלינו. בעזרת האימון הרגשי אני לומד משהו גם מכל שיר שאני קורא. מתוך כאבו של לארקין אני מגלה דווקא את המסר ההפוך, והוא מה שנותר בי מתוך שירו: "אַל תֶּתְרַחֲקוּ מִיְלָדִים, אַל תַּנִיחוּ לָהֶם שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ לְבַדָּם. אני מתבונן בצילומים שצילמו ילדי, ומנסה לגלות בהם איך הם רואים את העולם. כך הם מצלמים זה את זה, מגדול (מוריה),
דרך אנדה,
ואחריה יונתן,
שלעתים קרובות נראה כך,
ומאיה שאוהבת להיראות כך.
כך הם רואים את החיבוק שלנו,
וכך הם רואים אותי, שרק לעתים רחוקות כותב בעט.
אני שמח שכך הם רואים את ביתם, ואת מה שמשתקף מן החלון.
מבעד למצלמה שלי אני רואה אותם כך.
או כך.
בחצר הנרקיס נותן ריחו,
והכל מלבלב בצהוב,
ובסגול.
בחוץ כבר נמס השלג על ההר,
והמנזר פורח מתוך השדה.
ואצלנו המשמש מלבלב והולך,
והשזיף מתמלא בלבן.
שבת שלום, דרור
|
||||||||||||||||
|
אתן מוזמנות להצטרף אלינו לאביב המרהיב בכפר הבולגרי
מעגל נשים
שבעה ימים של סדנת אימון רגשי ועבודה בחומר בכפר בולגרי קסום
12-19 באפריל 2016 (נותר מקום אחד)
2-9 במאי 2016 (נותרו שלושה מקומות)
בהנחיית ד"ר דרור גרין ואפרת גרין מעגלי שיתוף וסיפור היו מאז ומתמיד מקום המפגש הטבעי לנשים. סדנת 'מעגל נשים' היא הזדמנות מיוחדת במינה לחדש את הכישורים הרגשיים והחברתיים שלנו בעשיה הבסיסית המענגת ביותר: סיפור והקשבה, טיול בטבע ומפגשים עם נשות הכפר. במשך שבעה ימים ניפגש, נדבר ונצחק, נטייל בכפר ובסביבתו ונלמד זו מזו.
שבעה ימים של מעגל נשים סדנת 'מעגל נשים' מתקיימת בכפר הבולגרי הקטן דבורישטה, בין עצי הפרי לגן-הירק, בחיק הטבע, והיא מיועדת לשש משתתפות. באפריל עדיין פורחים אצלנו עצי הדובדבן, והטבע הבולגרי שופע ומרהיב עין.
בכל בוקר ניפגש עם דרור בסטודיו שלו, כדי להכיר אחת משבע המיומנויות הרגשיות, ואת היישום שלה בעבודת האימון הרגשי האישי והקבוצתי.
אחר-כך נכין יחד ונאכל ארוחת-צהרים קלה ובריאה.  נשב סביב השולחן בסטודיו של אפרת, נלוש וניצור בחומר.
נשב ליד האובניים וניתן להם לעזור לנו ליצור ולמצוא את המרכז שלנו.
נגלה ונאמן את היכולת שלנו לאהוב ולקבל את עצמנו ואת מי שסביבנו דרך הקשבה ונתינה.
נסתובב בשוק האיכרים ובחנויות יד שניה בעיר הקרובה. נוכל לטבול במעינות החמים, ולטייל ליד הנחל בנוף עוצר נשימה. ובעיקר נהנה פשוט להיות ולגלות כמה יופי יש בנו ובעולם ואיך אפשר בעזרת תרגול וכלים פשוטים לעשות את החיים ואת היומיום הרבה יותר נעימים וזורמים.
הסדנה כוללת גם טיולים בנוף הכפרי היפה, והיכרות עם חיי הכפר הבולגרי ותושביו.
נפגוש את עצמנו, את אנשי הכפר, את המנהגים המקומיים ואת מלאכות היד בהן עוסקות נשות המקום.
הסדנה מבוססת על הספר המקיף, 'אימון רגשי', שהוא מדריך מעשי לניהול רגשות. את הספר ניתן לרכוש רק באתר האינטרנט, ושם אפשר גם לקרוא את חלקו הראשון. בספר 'מקום בטוח' אפשר לקרוא על היישומים החברתיים של האימון הרגשי. מבוא לאימון הרגשי אפשר לקרוא בספר 'שיחות עם הנסיך הקטן'.
אתן מוזמנות לקרוא את מכתבי משתתפי הסדנאות הקודמות.
אימון רגשי
מרגע היוולדנו אנחנו לומדים ומתפתחים. אנחנו לומדים ללכת, לדבר, ולאט לאט אנחנו רוכשים מיומנויות שונות המאפשרות לנו להיות עצמאיים. אבל איש מעולם לא לימד אותנו לעשות שימוש במיומנויות הרגשיות שלנו, שהן התוכנה המפעילה את מוחנו ומאפשרת לנו להתאים את עצמנו למציאות. האימון הרגשי הוא מתודה מהפכנית, המאפשרת לנו לזהות את שבע המיומנויות הרגשיות שלנו ולשפר אותן באופן קבוע באמצעות תרגול יומיומי. ד"ר דרור גרין, שפיתח את האימון הרגשי, יצר דרך-חיים המאפשרת לכל אחד לנהל את רגשותיו, לממש את יכולותיו וליצור קשרים המבוססים על סיפור והקשבה. האימון הרגשי הוא גם דרך לחידוש החיים הקהילתיים וליצירת רשת חברתית לא וירטואלית. הספר 'אימון רגשי' הוא מדריך מעשי לניהול רגשות, והוא מציע דרך פשוטה ויעילה לזיהוי ולשיפור יומיומי של שבע המיומנויות הרגשיות.
איך, מתי וכמה כל זאת במרחק של שעתיים וחצי טיסה ועוד שעה וחצי נסיעה בנופים מקסימים. אתן מוזמנות להצטרף לשבוע של כיף, 'לנשים בלבד' (קבוצה של 6 משתתפות). המחיר, 850 יורו, כולל את הסדנה, הסעות ואירוח מלא (ואינו כולל את הטיסה). בכפר ציורי ויפה הסמוך לעיר תלונו במלון משפחתי פשוט ונחמד, ובו תאכלו את ארוחת הבוקר והערב בכל יום. הארוחות צמחוניות וכוללות ביצים ומוצרי חלב. חדרי המלון פשוטים, נקיים וממוזגים. כל חדר מעוצב באופן שונה ומיוחד. החדרים פזורים על שתי קומות ללא מעלית.  לפרטים ולהרשמה כתבו אלינו: אפרת: greenefrat@gmail.com דרור: drorgreen@gmail.com או התקשרו למספר הטלפון הישראלי שלנו: 073-2248404 אפרת גרין
למדה מנהל עסקים ושיווק, ועסקה בהם מגיל צעיר בישראל ובעולם. טיילה ולמדה שפות ותרבויות.
מאמנת אישית ועסקית, ועוסקת באימון לחיים טובים יותר של מימוש והגשמה עצמית, דרך הסקייפ. בסטודיו שלה לקדרות היא יוצרת כלים שימושיים ומשחקים, מלמדת, מדריכה ומאמנת למצוא את המקום הבטוח דרך החומר. 
נולד בירושלים, 1954, מתגורר בכפר דבורישטה שבבולגריה עם אפרת וארבעת ילדיהם. ניהל את 'קוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה' בזכרון-יעקב ולימד פסיכיאטרים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים בבית-הספר לפסיכותרפיה של הטכניון בביה"ח רמב"ם, בבית-הספר לפסיכותרפיה בבית-החולים בצפת בשיתוף עם מכללת צפת, ובלימודי ההמשך ברפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשיתוף עם שירותי בריאות כללית. פיתח את גישת 'האימון הרגשי' ומנהל את 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה. סיים דוקטורט ותואר שני בסיטי יוניברסיטי (ריג'נטס קולג', לונדון), בוגר האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים (קומפוזיציה) והאוניברסיטה העברית (פילוסופיה ומוסיקולוגיה). שימש כמנכ"ל 'הוצאת המוסיקה הישראלית' ו'הסדנה הירושלמית לעיצוב', והמציא את משחק-החשיבה 'טריקסי' שנמכר ברחבי העולם. פיתח את גישת 'האימון הרגשי' ומנהל את 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה. כאחד מחלוצי הטיפול הנפשי באינטרנט פיתח את הקליניקה הווירטואלית הראשונה. ד"ר לפסיכותרפיה, מוסיקאי, סופר ומאייר. חיבר כארבעים וחמישה ספרים לילדים, למבוגרים ובתחום המקצועי, וביניהם: 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', 'פסיכותרפיה ממבט אחר', ו'פרויד נגד דורה'. הספר 'אימון רגשי' יצא לאור בשנת 2011, ואת חלקו הראשון ניתן לקרוא באתר.
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.