467. מיכל גוברין: שיר חדש

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 467, שנה עשירית, מאי 2016

מיכל גוברין היא בימאית ומרצה לתיאטרון, סופרת ומשוררת. היא חיברה עשרה ספרי פרוזה ושירה וזכתה בפרסים רבים. את השיר 'שיר חדש' מצאתי בספרה 'אותה שעה' (הוצאת 'ספרית פועלים', 1981). אמנם התגוררנו פעם באותה שכונה בירושלים, אך מעולם לא נפגשנו, ומחוץ לספר 'אותה שעה', אותו מצאתי בספריית השירה שלי, אינני מכיר את ספריה האחרים. 

הכותרת 'שיר חדש' לכדה את תשומת-לבי, והזכירה לי את המוסיקה הנפלאה ששרנו במקהלה הקאמרית של האקדמיה למוסיקה בירושלים, בניצוחו של סטנלי ספרבר, לטקסט מספר 'תהלים' פרק צ"ו: "שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ" (Cantate Domino canticum novum). 

שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ, שִׁירוּ לַיהוָה כָּל-הָאָרֶץ.

שִׁירוּ לַיהוָה בָּרְכוּ שְׁמוֹ, בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם-לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ.

סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ, בְּכָל-הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו.

כִּי גָדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד, נוֹרָא הוּא עַל-כָּל-אֱלֹהִים.

כִּי כָּל-אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים, וַיהוָה שָׁמַיִם עָשָׂה.

הוֹד-וְהָדָר לְפָנָיו, עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ.

הָבוּ לַיהוָה מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים, הָבוּ לַיהוָה כָּבוֹד וָעֹז.

הָבוּ לַיהוָה, כְּבוֹד שְׁמוֹ, שְׂאוּ-מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו.

הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, בְּהַדְרַת-קֹדֶשׁ, חִילוּ מִפָּנָיו כָּל-הָאָרֶץ.

אִמְרוּ בַגּוֹיִם יְהוָה מָלָךְ, אַף-תִּכּוֹן תֵּבֵל, בַּל-תִּמּוֹט;

     יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים.

יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ, יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ.

יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל-אֲשֶׁר-בּוֹ, אָז יְרַנְּנוּ כָּל-עֲצֵי-יָעַר.

לִפְנֵי יְהוָה כִּי בָא, כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ, 

     יִשְׁפֹּט-תֵּבֵל בְּצֶדֶק, וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ. 

מחצית ממאה-וחמישים המזמורים בספר תהלים מיוחסת לדוד המלך, והאחרים מיוחסים לשלמה, למשה, לאסף, לבני-קרח, לאיתן האזרחי ולידותון. כחמישים מזמורים אינם מיוחסים לשם המחבר או לדמות תנ"כים ובשלושה מהם (צ"ו, צ"ח, קמ"ט) מופיע הצירוף 'שִׁיר חָדָשׁ', והם שירי תהילה לאלהים. 

במזמור הידוע מתהלים צ"ו, שהולחן למקהלה בידי מלחינים נוצריים, מתאר המשורר את התפעמות הטבע כולו: "שְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ, יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ. יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל-אֲשֶׁר-בּוֹ, אָז יְרַנְּנוּ כָּל-עֲצֵי-יָעַר". לא קשה לפרש את מזמורי התהלים כשירי-תפילה ותחינה לאלהים, אך בשעה שברובם מופיעה המלה "מִזְמוֹר", בשלושת שירי התהילה מופיע הצירוף "שִׁיר חָדָשׁ". הצירוף הזה מסיט את מרכז הכובד של השיר מתוכנו, כלומר מדברי התהילה, אל מעשה השיר או אל הציווי לחבר שיר: "שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ". מעשה השירה כדרך להכרה בבורא העולם או בטבע עצמו הוא מה שמעניק משמעות לחייו של השר או המשורר. 

נדמה לי, שזה המקום ממנו נובע שירה של מיכל גוברין. בשעה שמשורר התהלים מפאר את מעשה השיר, המעניק משמעות באמצעות הכרת התודה וההתפעמות מן השפע שבמציאות והוקרת בורא המציאות, מיכל גוברין רואה בשיר עצמו את מעשה הבריאה, המאפשר לנו להבחין ביופיה של המציאות. 

השיר נפתח בהתפעמות ממעשה השיר, הבורא במלים את המציאות: "לוּ כָּל הַשִּׁיר רַק כְּדֵי שֶׁתֵּלֵכְנָה הַמִּלִּים מִכַּף הַיָּד לְאֶשְׁכְּלוֹת הַלִּילָךְ בַּחַלּוֹן". אם לרגע טעינו לחשוב שמלות השיר משמשות אותנו לגילוי המציאות עצמה, כלומר להתבוננות ב"אֶשְׁכְּלוֹת הַלִּילָךְ בַּחַלּוֹן", טעות בידינו. מה שמפריח את פרחי "אֶשְׁכְּלוֹת הַלִּילָךְ" אינו שורשי הצמח שבעציץ. הפרחים נובעים מן השיר עצמו, לא מתוכנו אלא מפירוקו לגורמים: "עִצּוּרִים יָנֵצּוּ פְּרָחִים סְגֻלִּים". 

בהמשך הופכת המשוררת את המציאות למטפורה המתעוררת לחיים בזכות השיר, המחליפה את אור השמש ב"בֶּהָרוֹת שֶׁל אוֹר" הלובשות מימד נוסף, קולי, כאשר "יִסְתַּנְּנוּ בַּהֲבָרוֹת שׁוֹרְקוֹת בַּבֻּסְתָּנִים שֶׁבֵּין הַמֹּחַ וְנִקְבֵי הַפֶּה." 

את המעבר בין "אֶשְׁכְּלוֹת הַלִּילָךְ בַּחַלּוֹן" לבין ה"בֻּסְתָּנִים שֶׁבֵּין הַמֹּחַ וְנִקְבֵי הַפֶּה", יוצרת מיכל גוברין כבמעשה קסמים, כשהיא מפתה אותנו במלים הנחוות כמציאות ולוכדות אותנו בענן קסום של אשליה רב-חושית המסתתרת במטפורה חושנית.

השיר מסתיים בפנטזיה צבעונית שכולה מטפורה המציירת כמו בסרט אנימציה את מעשה בריאת השיר: "שִׁיר חָדָשׁ וּפַרְפָּרִים דּוֹאִים בְּקַּוְקַוִים שֶׁל דְּיוֹ מִתּוֹךְ הָאֶצְבָּעוֹת". השיר, שנפתח במשפט תנאי הנובע מהתפעמות ממעשה השירה, יותר מאשר מתוכנה של השירה, מסתיים בתיאור ויזואלי מרהיב, המשתאה ללא תנאי מכוחן של המלים, ומן היופי שיש בכוחן ליצור, כשסימני הדפוס עצמם הופכים לפרפרים "שֶׁל דְּיוֹ" המתעופפים "מִתּוֹךְ הָאֶצְבָּעוֹת". 

"שִׁיר חָדָשׁ" בעיני הוא היכולת לשוב ולהתפעם מן העולם, ומחיינו בתוכו, בכל יום מחדש, כמו תפילה, וכמו יצירה, כלומר כאימון רגשי המאפשר לנו להתכוונן שוב ושוב אל המציאות המשתנה סביבנו. 

כשם שמיכל גוברין מתפעמת ממעשה השיר, אני מתפעם כאן מדי שבוע ממעשה קריאת השיר, המעניק לי, כמו לכל קורא אחר, אפשרות להעניק למלים פשר חדש ולהתבונן באמצעותן בעולם במבט אחר.  

כאן, בכפר הבולגרי, הטבע כופה עלינו לשוב ולהתכוונן אליו בעונות המשתנות. עכשיו הזמן לשתול את הכרשה, 

ולמלא במים את הערוגות. 

היציאה להליכת הבוקר היא בכל יום "שִׁיר חָדָשׁ", 

והמפגש עם הסימנים שמותיר החילזון על הכביש מזכיר לי מה עושה הציוויליזציה האנושית לחייהם של שאר בעלי-החיים, שאולי גם הם רוצים לשיר מדי יום "שִׁיר חָדָשׁ" המהלל את יופיו של העולם. 

בין סדנה לסדנה יצאתי עם אפרת לחופשה קטנה, לשיר שיר חדש של הרפיה ומנוחה. הגבול היווני אינו רחוק מביתנו, ואנחנו בחרנו בכפר קטן השוכן לרגלי צוקי הענק של מטאורה. 

נסענו לראות את המנזרים הבנויים על קירות הסלע, 

וטעמנו פחד גבהים כשטיפסנו למרומי הצוקים, 

להשקיף אל הצוקים המזדקרים כאצבעות אבן מן האדמה,  

ועל המנזרים שנבנו בראשם במאה הארבע-עשרה, כדי להגן על הנזירים מפני פלישת העותומנים. 

פגשנו את הפנסיונרים היוונים השלווים, המשופמים, היושבים ומשוחחים בבית-הקפה בזמן שהם משתעשעים בידיהם במחרוזת התפילה, 

שוטטנו ברחובות הכפר השלווים, 

ובסימטאות הצרות, 

שהזמן בהן עצר מלכת.  

גם אנחנו הרפינו מן הזמן, 

דרור