474. ג'והן דון: איש איננו אי

מאת דרור גרין

 

גיליון 474, שנה עשירית, יולי 2016

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

לא יכולתי שלא להיזכר עכשיו בשירו של ג'והן דון (1572-1631), מגדולי המשוררים האנגלים ששירתו התפרסמה רק במאה העשרים, בזכות המשורר ת.ס. אליוט. ג'והן דון נולד למשפחה קתולית בתקופה שהקתולים נרדפו על-ידי בית המלוכה האנגליקני, ולכן לא זכה באופן רשמי בתארים אקדמיים לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטאות הידועות של קיימברידג' ואוקספורד. רק כשהיה כבן ארבעים פרסם יצירות אנטי-קתוליות והצטרף לכנסיה האנגליקנית, ואף קיבל בה תפקיד בכיר. 

השיר 'איש איננו אי' נכתב כמדיטציה, אותה כתב בסוף ימיו בשעה שהחלים ממחלה קשה, אשר הופיעה בספר של תפילות ומדיטציות שחיבר (Devotions upon Emergent Occasions). 

נזכרתי עכשיו בשיר הזה משום שהוא כה רלוונטי לאירוע הדרמטי של בחירת תושבי אנגליה לנטוש את האיחוד האירופי ולסגור את האי שלהם בפני זרים ומהגרים, ולאיים בכך על ההישג החשוב ביותר של המין האנושי, שסימל את הבחירה להרפות מן האנוכיות והגזענות ולבחור באמפתיה ובשיתוף. השיר הזה, שנכתב לפני כארבע-מאות שנים, נקרא כאילו נכתב זה עתה כשיר מחאה נגד האנוכיות הלאומית של הבריטים, הכורתים את הענף עליו הם יושבים. 

בחרתי לתרגם את השיר מאנגלית, למרות שהיכרתי את תרגומו של רמי דיצני, אותו פרסמתי ב'פיוט' בשנת 1983. רמי הוסיף לשיר שתי שורות כמחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה שפרצה באותם ימים. השיר פורסם מאוחר יותר בספרו הראשון של רמי דיצני, 'משירי מדור נכות הרוח'. 

תרגמתי את השיר מחדש משום שהבנתי אותו באופן שונה מרמי, שתרגם את בשפה גבוהה, בשעה שאחד המאפיינים שייחדו את שירתו של ג'והן דון היה השימוש בשפת דיבור פשוטה והשימוש בחרוז חופשי. רמי תרגם את מלות הפתיחה ל"שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ אִי", תרגום מילולי מדויק של "No man is an island", אבל אני העדפתי את הדו-משמעות שמאפשר התרגום לעברית, שמעמיק את המסר האנושי של השיר הזה: "אִישׁ אֵינֶנּוּ אִי". 

המובן הפשוט של "אִישׁ אֵינֶנּוּ אִי" הוא 'בן-אדם אינו אי', כלומר הפרט, היחיד, אינו קיים בנפרד כאי בים. המובן הנוסף של "אִישׁ אֵינֶנּוּ אִי" נובע מן הצירוף "אִישׁ אֵינֶנּוּ", שפירושו 'אף אחד איננו אי', כלומר כל בני-האדם אינם נפרדים וקיימים בזכות עצמם, כמו אי בים. זו הרחבה של המובן הראשון. שני המובנים של התרגום העברי הזה מחזקים את הרעיון שמבטא השיר הזה, וגם נובעים זה מזה. 

זהו מסר השולל את התפיסה הדרוויניסטית שהתפתחה מאוחר יותר, על-פיה האדם הוא יצור אנוכי, ועל-כן עליו להתחרות באחרים, על-פי רעיון 'הברירה הטבעית', כאילו היה לבדו בעולם, "כֻּלּוֹ לְעַצְמוֹ". רעיון הברירה הטבעית, שממנו התפתח גם הרעיון הקפיטליסטי-תחרותי, צמח כמאתיים שנה לאחר שג'והן דון חיבר את ההרהור הזה, אבל האמונה באנוכיות היא הרעיון המרכזי בתפיסת העולם המערבית, ובאמונה היהודית-נוצרית כי "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח', כ"א). 

לעומת הגישה הדרוויניסטית המאוחרת, הרואה באדם אינדיווידואל הנלחם על הישרדותו, מציע ג'והן דון, בתחילת המאה-השבע-עשרה, רעיון חדש, שחוקרי המוח איששו רק לפני עשרים שנה, כשהוכיחו את קיומם של נוירוני המראה, המעידים על היותה של האמפתיה חלק מן הפעילות המוחית שלנו. האמפתיה, כלומר היכולת שלנו לחוש בגופנו את רגשותיו של הזולת, מאפשרת לנו לשתף זה את זה במידע חיוני במהירות עצומה, כדי לשרוד כקהילה חברתית בעולם בו סכנת המוות אורבת לנו מכל עבר. האמפתיה מעידה על כך שאיש מאיתנו "אֵינֶנּוּ אִי", ושכולנו חולקים משהו משותף המאפשר לנו להתקיים בעולם. 

ג'והן דון ביטא זאת במלים "כָּל אִישׁ הוּא חֵלֶק מִן הַיַּבֶּשֶׁת", כאשר המלה "יַבֶּשֶׁת" עומדת אל מול המלה "אִי", מטפורה מול מטפורה. "הַיַּבֶּשֶׁת", לדברי המשורר, מייצגת את המערך החברתי שכל אחד מאיתנו הוא חלק ממנו, כלומר "חֵלֶק מִן הַשָּׁלֵם". באותם ימים בריטניה לא היתה חלק מאירופה, אבל לא במקרה השתמש ג'והן דון במטפורות המשוות את האי הבריטי ליבשת האירופית. בנבואה מוקדמת מאוד הוא רמז לא רק על החיבור שבין היחיד לבין הכלל, אלא גם על הצורך לחבר בין האי הבריטי הבודד לבין היבשת הגדולה. 

כשם שכל אחד מאיתנו הוא חלק מן השלם, טוען המשורר, השלם יהיה חסר אם יאבד אפילו אחד מאיתנו. "אִם רֶגֶב אֲדָמָה יִסָּחֵף אֶל הַיָּם, אֵירוֹפָּה תִּהְיֶה חֲסֵרָה". הוא נוקב בשם "אֵירוֹפָּה" כדי להדגיש שהמסר החברתי שלו הוא גם מסר פוליטי-תרבותי, הנוגע ליחסים שבין האנגלים לשאר עמי אירופה. 

בהמשך הוא מציין את הסכנה שבהיפרדות מן היבשת. אפילו "אִם רֶגֶב אֲדָמָה יִסָּחֵף אֶל הַיָּם", כלומר מה שנראה בעינינו כחסר חשיבות, "אֵירוֹפָּה תִּהְיֶה חֲסֵרָה". זוהי הגזמה מכוונת, הבאה להדגיש את חשיבותו של כל פרט במארג החברתי. בניגוד לתפיסות הגזעניות או הטוטליטריות, המבטלות את היחיד למען הכלל, מזהיר המשורר מפני התעלמות מחשיבותו של היחיד, במארג החברתי ההכרחי הזה. רגב האדמה הזעיר חשוב "כְּאִלּוּ הָיָה זֶה צוּק", כתב ג'והן דון, וכדי להבטיח שהדימוי הזה מחיי הטבע יהיה מובן לנו הוא ממשיך ואומר שרגב האדמה הזעיר חשוב "כְּאִלּוּ הָיְתָה זוֹ אֲחֻזַּת יְדִידֶיךָ", ובכך הוא עושה שימוש ברגשותינו ובאינטרס האישי שלנו. ואם לא די בכך, הוא ממשיך ואומר שרגב האדמה הזעיר חשוב "אוֹ כְּאִלּוּ הָיְתָה זוֹ נַחֲלָתְךָ שֶׁלְּךָ". הוא לוקח אותנו למסע דמיוני שמחזק את ההבנה שמה שנראה לנו רחוק מאיתנו, כמו "צוּק", צריך להיות חשוב לנו כאילו היה "נַחֲלָתֵנוּ שֶׁלָּנוּ". 

השיר מסתיים במסקנה מוסרית העולה מתוך ההבנה שכל אדם הוא חלק מקהילה: "מוֹתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם מַחְסִיר מִמֶּנִּי". בזכות היכולת האמפתית שלנו, אנחנו חשים במותו של כל אדם כאילו חווינו אותו בעצמנו, משום שאנחנו איננו נפרדים, "מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ לִי חֵלֶק בַּמִּין הָאֱנוֹשִׁי". 

"וְלָכֵן לְעוֹלָם אֶל תִּשְׁאַל, לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים", הוא כותב, ורומז על צלצול פעמוני הכנסיה המכריזים על מותו של מישהו. (אמנם במקור נכתב "לְמִי מְצַלְצֵל הַפַּעֲמוֹן", אבל בחרתי לשמור על הצירוף "לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים", המוכר מן התרגום לעברית של כותרת ספרו הידוע של המינגווי, המרמז על השיר הזה) גם אם נדמה לנו שזה מישהו זר ולא מוכר, עלינו לזכור שכל אחד מאיתנו הוא חלק מקהילה גדולה, וכל אחד מאיתנו אחראי גם לשאר חבריה. כשפעמוני הכנסיה מצלצלים, "לְךָ הֵם מְצַלְצְלִים", כדי שתזכור שלאחריות האישית שלך יש השפעה על הקהילה כולה, ושגם אם מישהו שאינך מכיר סיים את חייו, המוות הזה ישפיע גם על חייך. 

האם מיליוני האנגלים שבחרו להתנתק מאירופה כדי לשפר את מצבם הכלכלי, וכדי לא לשתף זרים ומהגרים בשפע שלהם, שכחו את האחריות האישית שלהם, המשפיעה על כל תושבי היבשת? האם אינם מבינים שההתכנסות האנוכית שלהם בתוך עצמם תשפיע על הכלכלה הגלובלית, על ההתמודדות עם ההתחממות הגלובלית, על השפעת גלי ההגירה, על הטרור ומלחמות הדת ומלחמות הקיום שישובו ויפגעו גם בהם? 

אני מאוד אוהב את אנגליה, את נופיה, את מזג-האוויר שלה, את שפתה ואת תרבותה ואת אנשיה. אני מתגעגע לימים בהם התגוררתי בלונדון ולמדתי בקולג' היפה שבריג'נטס פארק, ועד לא מזמן חלמתי על האפשרות לשוב ולהתגורר בה יום אחד, בזכות האיחוד האירופי. עכשיו, שאנגליה חזרה להיות אי בודד, ויתרתי על החלום הזה.