479. נתן זך: אני רוצה תמיד עיניים

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 479, שנה עשירית, אוגוסט 2016

בכל שבוע אני מהרהר כאן על משוררים שנשכחו, למרות שרק לפני עשרות שנים היו מוכרים לקוראי השירה. השבוע לכד את מבטי הספר 'שירה צעירה' (אוסף), בעריכת חנה יעוז (הוצאת 'עקד', תשכ"ט, 1968), שבו שירים מתוך ספריהם של משוררים צעירים וביניהם גם דליה רביקוביץ, יהודה עמיחי, דוד אבידן וחיים גורי. 

המשורר הצעיר נתן זך (שנולד בברלין בשנת 1930 לאב יהודי ולאם איטלקיה), שעמד בראש המרד של חבורת 'לקראת' במשוררים הוותיקים, ובראשם אלתרמן, עדיין לא נשכח, ונדמה שהוא ממתין למרד הבא, אולי המרד של חבורת 'ערס פואטיקה', שידחוק אותו בחזרה לשוליים הנשכחים של השירה העברית. השיר 'אני רוצה תמיד עיניים' פורסם בספרו 'כל החלב והדבש' (הוצאת 'עם עובד', 1966). 

זך מרד באמצעים השיריים שהיו מקובלים בתקופה שקדמה לו, ובהם המשקל והחריזה והתנגד לשימוש מופרז באמצעים 'ספרותיים', בסימבוליזם ובשפה גבוהה. הוא הטיף לשפה פשוטה ויומיומית המתארת את המציאות כפי שהיא, ומאחורי המרד שלו לא קשה להבחין ברצון להשליט את החשיבה הרציונלית על השירה. כך, למשל, הוא כתב בשיר 'השיר הנכון', שגם הוא מופיע בספר 'כל החלב והדבש': 

כְּשֶׁהָרֶגֶשׁ דּוֹעֵךְ, הַשִּׁיר הַנָּכוֹן מְדַבֵּר.

עַד אָז דִּבֵּר הָרֶגֶשׁ, הַשִּׂיר הָאַחֵר.

עַכְשָׁו הִגִּיעַ הַזְּמַן לַשִּׁיר הַנָּכוֹן לְדַבֵּר. 

לצערי, גם היום שלטת בתרבות המערבית הרומנטיקה של האמונה ברציונליות האנושית, הבזה לרגש. חוקרי המוח וההתנהגות גילו בעשרים השנים האחרונות שבני-אדם אינם יצורים רציונליים, ושהתהליך הרגשי, האוטומטי, הוא זה שמשפיע על ההתנהגות האנושית. על כך כתבו בספריהם, למשל, זוכה פרס הנובל הישראלי פרופ' דניאל כהנמן, וחוקר ההתנהגות הידוע פרופ' דן אריאלי. למרות חשיבותו של הגילוי הזה, האמונה ברציונליות ממשיכה להשפיע על התרבות, הפוליטיקה וגם על השירה, כפי שאפשר למצוא בשיריו של נתן זך. 

אני מודה, שההטפה הרציונלית, ה'מרד' באמצעים המוסיקליים שהופכים טקסט לשירה וגם הציניות שלו, מרחיקים אותי בדרך-כלל משירתו של זך. עם זאת, אינני יכול להתעלם מיופיים של שיריו, בעיקר אלו המצליחים להתגבר על המניפסטים והתיאוריות המהפכניות, כמו השיר היפה הזה, 'אני רוצה תמיד עיניים'. נתן זך הוא משורר משכיל, לא משום שהוא פרופסור לספרות, ולמרות המרד בצורה השירית הקלאסית הוא אינו מצליח למנוע מן האינסטינקט השירי שלו להשתלט על כתיבתו. 

ההתנגדות הרציונלית של זך לאמצעים השיריים הקלאסיים, כמו החרוז והמוסיקליות והמבנים הסדורים, נבעה מתוך הנחה אינטלקטואלית שאלו אמצעים מלאכותיים המרחיקים את השירה מן השפה המדוברת. בכך התעלם זך, מן העובדה ששירה היא ביטוי מלאכותי המובחן בכוונה תחילה מן השפה המדוברת, ומן ההבנה שהצורך האנושי בשירה, שאין בה כל צורך מעשי, נובע דווקא מכך שהיצירה ה'מלאכותית' והאמצעים השיריים יוצרים סימטריה ותחושה של מקום בטוח בלב הקורא. 

וכך, בניגוד לתפישת עולמו, עושה זך שימוש באותם אמצעים מיותרים בשיר היפה הזה, שכבר במבט ראשון יוצר קשר של אמון עם הקורא, בזכות צורתו החיצונית, הסימטרית (שני בתים בני חמש שורות, וביניהם בית בן שבע שורות). אמנם זך מוותר על החריזה ועל המשקל המדויק, ולכאורה חיבר קטע פרוזאי המחולק לשורות קצרות, אבל זו רק הטעיה. זך משלב בשיר חריזה פנימית בין "יֹפִי" לבין "דֹּפִי", בין "כָּל עוֹד אֲנִי חַי" לבין "אֲבָל לֹא אוֹמֵר דַּי", וכמו בשירה המקראית הוא מדגיש את מה שזקוק להדגשה באמצעות חזרה על אותן המלים בסדר שונה, או בהיפוך היוצר סימטריה, כמו "יָפֶה לְהַלֵּל וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי", וכמו "וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל". 

לא במקרה מזכיר השיר החילוני הזה את סיום סיפור יציאת מצרים בהגדה של פסח, לאחר הגבהת הכוס הראשונה: 

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ.

כשם שהטקסט התלמודי מבקש "לְהַלֵּל" את מעשי האל שהוציא את 'העם', כלומר את הקבוצה או הקהילה המיוחדת, מעבדות לחרות, מבקש זך להלל את יופיו של עולם הטבע, מתוך הערצה פנתאיסטית לשפע שעולם זה מעתיר על היחיד. לכן, בשעה שהטקסט בהגדה נפתח ב"אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ", הפרפרזה של זך נפתחת ב"אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי". 

זך אינו מורד באמונה הדתית, וגם אם אינו מזכיר את האל, אותו הוא מהלל, הוא מרמז על קיומו: "וּלְהַלֵּל אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי". זהו שיר הלל למעשה הבריאה וליופיו של העולם. זך אינו מורד באמונה הדתית, אלא מתאים אותה למהפכה האינדיבידואלית של מאות השנים האחרונות, שהעבירה את נקודת המבט מן הקולקטיב אל האדם היחיד, מהפכה שבמסווה של חופש הפרט יצרה בדידות גדולה ושיעבוד חדש של היחיד לבעלי-ההון ולדת המוניטרית. 

זך לא החליף את הסגידה לאל בסגידה לאינדיבידואל, אלא בסגידה לאידיאל היופי, שהוא התחליף של התרבות הקפיטליסטית-צרכנית לאמונה הדתית. המשורר מציע לנו תחושה של מקום בטוח בהתרפקות על היופי המושלם, כדבריו, "הַיֹּפִי הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי", כדי להעניק לנו תחליף למקום הבטוח הכוזב של הדת. אבל אידיאל היופי של זך כוזב לא פחות מן הביטחון שמשווקת האמונה הדתית. זך עושה, בניגוד לתפיסת עולמו, שימוש באמצעים אמנותיים, כפי שהקופירייטר עושה שימוש בפיתויים לשוניים כדי לשווק אשליות כוזבות. 

איך אני יודע זאת? אני קורא זאת בין השורות. עולם הפרסום, כמו עולם הקיטש, מתמקד בהמחשה קיצונית של רעיונות ודימויים, המתעלמת מן המורכבות ורב-הממדיות שאפשר למצוא באמנות, בספרות, במוסיקה ובשירה. מאחורי השימוש באמצעים האמנותיים מסתיר זך את טכניקת השיווק והקיטש, המאפשרים לו לחזור שוב ושוב אחרי רעיון פשוט וחד-ממדי. זו הסיבה שקל כל-כך להלחין ולשיר את השיר הזה, כפי שעשה שלמה ארצי: 

https://www.youtube.com/watch?v=xKA6-Glo-xg

קשה שלא להיסחף אל המלים הנעימות, "לִרְאוֹת אֶת יְפִי הָעוֹלָם", ולהתמוגג מן החשיבה החיובית שהשיר הזה מבטא. השימוש בחמשת החושים הוא אחד הכלים שמשוררים עושים בהם שימוש כדי להפוך את סימני הדפוס הקרים למשהו שיש בו חיים, בשירי טבע, בשירי אהבה, ואפילו בשירים ארס-פואטיים. נתן זך מציע לנו להסתפק בחוש אחד, בחוש הראיה, כדי להכיל את "יְפִי הָעוֹלָם". כמשורר חכם זך יודע ש"יְפִי הָעוֹלָם" אינו מצטמצם רק למה שרואות העיניים, ובכל זאת הוא מנע מאיתנו לחוש בטעם ובריח, במרקם ובצליל של הטבע, כדי להפוך את הרעיון המופשט הזה למשהו מוחשי, למקום בטוח. 

למעשה, גם בסיום קריאת השיר אין לנו, הקוראים, מושג קלוש מהו "הַיֹּפִי הַמֻּפְלָא" הזה, עליו כותב המשורר. זך אינו מתאר אפילו את מה שרואות העיניים, והוא מסתפק בחזרה מדיטטיבית על המלה "יֹפִי", כדי לנטוע אותה במוחנו כמו שעושה כל תשדיר פרסומת. 

השיר המפתה הזה הוא דוגמה נהדרת לתיאור של מקום בטוח כוזב, המנצל את התקווה והגעגועים הנטועים בכל אחד מאיתנו. "כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד", כתב נתן זך, וגם "כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַּגָּע". לא פחות מכך "כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְיֹפִי", וזך מנצל את הצורך הזה שלנו כדי ללכוד אותנו ברשתו, ולהעניק לנו את התחושה שהוא מבין אותנו, מבלי שיכתוב מלה אחת על יופי, או על "יְפִי הָעוֹלָם". השיר הזה משווק סיסמה אחת, החוזרת שוב ושוב על המלים "יְפִי הָעוֹלָם".

האם באמת העולם יפה כל-כך? האם ראיתם פעם יופי כזה, "יֹפִי מֻּפְלָא שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי"? אני חי בחיק-הטבע, בכפר בולגרי קטן, ומדי שבוע אני נפעם כאן מיופיו של העולם. אבל הטבע הזה, הנשקף אלי מן החלון או לאורך הנחל או בין העננים לעת שקיעה אינו מושלם כלל וכלל, ויש בו הרבה "דֹּפִי". עולם הטבע אינו מושלם אפילו לרגע, משום שהוא משתנה כל הזמן, והוא צומח וכומש, נרקב ומסריח, לעתים מת בייסורים ולעתים נולד כשהוא מקומט וצווח. גם היצירה האנושית, בציור ובמוסיקה ובמלים, יפה כשהיא צומחת מתוך פגמיה. רק הקיטש ועולם הפרסום יש בהם "יֹפִי מֻּפְלָא שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי"". 

באתי להלל את זך, משום שגם אני נשביתי במסר התמים לכאורה של המלים, וגיליתי את פגמיו של השיר. ובפגמיו של השיר מצאתי גם את יופיו, יופי ש"יֵּשׁ בּוֹ דֹּפִי", אך ה"דֹּפִי" הזה אפשר לי לעצור, להתבונן, ולגלות את כוחו של השיר והשפעתו עלי, הקורא, ולזהות את כוחם של הצורה ושל הקצב ושל הרעיונות המופשטים, וגם את הצורך הנואש כל-כך ביופי. 

את הגעגוע ליופי תיאר זך גם בשיר 'ציפור שניה', במלים הקסומות "רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי". גם הצירוף "אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם" יוצר בי, הקורא, דימוי שקשה לשכוח. אני משער שיכולתו של זך לרקוח מלים פתייניות כל-כך היא שהפכה רבים משיריו גם לפזמונים מולחנים שנטבעו בתודעתנו. 

גם אני רוצה תמיד עיניים, כמו של אנדה, 

וכמו של יונתן, 

עיניים המתבוננות ביופיו של העולם העוטף אותנו, 

כשאנחנו חשים את היופי הזה בגופנו, 

ברגלינו, 

חשים את קור מי הנחל הזכים, 

ומלטפים בעינינו את הבריכות הקטנות שהנחל אוגם בדרכו. 

ואנחנו מגלים את יופיו של העולם גם בפאזלים, שממלאים את השולחן, 

ובמוסיקה המתנגנת לאוזנינו. 

דרור