491. אנאקריאון: צריך לשתות

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 491, שנה עשירית, נובמבר 2016

כששוטטתי במקרה ב'פרויקט בן-יהודה' מצאתי את תרגומי שאול טשרניחובסקי, ובהם גם שיריו של אנאקריאון, המשורר היווני מן המאה השישית לפני-הספירה, שהיה גם מורה למוסיקה, וחיבר שירי אהבה ויין וגם הימנונות לאלים. הוא הגיע לאתונה בגיל שישים-ושש וזכה לכבוד רב. 

אני אוהב לקרוא טקסטים עתיקים, כמו זה של אנאקריאון, משום שהוא מזכיר לי שלמרות ההתפתחות הטכנולוגית והתקשורתית העצומה, טבע האדם ומחשבותיו של האדם היחיד לא השתנו באלפיים ושש-מאות השנים האחרונות. התהליך הרגשי המפעיל אותנו היום, בשעה שאנחנו גולשים באינטרנט או טסים במטוס, אינו שונה מזה שהנחה את מעשיו של אנאקריאון, כאשר נאלץ לשרת את השליטים המקומיים בערי-המדינה היווניות. 

'צריך לשתות' הוא שיר יין המשבח את החיים הטובים ואת הזכות להתענג עליהם. השיר בנוי כמשוואה לוגית (אם=אז), הרואה באדם חלק מתהליכי הטבע. אנקריאון מתאר שלוש תופעות טבע, עליהן הוא מבסס את מסקנתו האופטימית. 

התופעה הראשונה, שהיא חלק ממחזור המים בטבע, היא הגשם המרווה את האדמה ומאפשר לצמחים לצמוח: "הָאָרֶץ קוֹלְטָה גְּשָׁמִים, וִיעָרוֹת יוֹנְקִים אוֹתָהּ". לכאורה, זה תיאור בנאלי של תהליכים טבעיים, אבל למעשה זהו פירוש אופטימי של המציאות. במלים "יעָרוֹת יוֹנְקִים אוֹתָהּ" הופך המשורר את תיאור הגשם הנספג באדמה למטאפורה של חיים וצמיחה. היערות אינם צומחים ככה סתם, הם "יוֹנְקִים" את מזונם מ'אמא אדמה', והופכים את התהליך הטבעי לחיים חדשים. 

התופעה השניה גם היא קשורה במחזור המים, והיא האדים העולים מן הים בזכות חום השמש: "הַיַּמִּים רָוִים אֲוִיר וְאוֹתָם חַמָּה שׁוֹתָה". מי הים, כותב המשורר, מרווים את האוויר כשהם הופכים לאדם, והאדים נמוגים בחום קרני השמש. גם כאן, במקום תיאור התהליך הפיסיקלי בוחר המשורר במטאפורה של השמש השותה את מי הים בשעה שהיא מאדה אותם. 

התופעה השלישית היא הירח, שאנחנו כה אוהבים להתפעם מיופיו, המקבל את אורו מן השמש: "הַלְּבָנָה, הִיא סוֹפֶגֶת אֶת אוֹרָהּ מִן הַחַמָּה". המסע מן האדמה אל השמש מסתיים בליל-ירח, שאורו הוא, כמובן, השתקפות של אור השמש. גם כאן בוחר אנאקריאון להאניש את "הַלְּבָנָה", ה"סוֹפֶגֶת" אל קירבה את אורה של "הַחַמָּה", כאילו היה נוזל המרווה את אדמתה, כמו "הָאָרֶץ שֶׁקּוֹלְטָה גְּשָׁמִים". 

אנאקריאון מתאר שלוש תופעות הטבע הקשורות זו בזו בדימויים המרמזים על תאוות-השתיה: יניקה, שתיה וספיגת נוזלים. הדימויים האלו, המסמנים צד אחד של המשוואה, מוצאים את פתרונם בצידה השני: "וְלָמָּה זֶה אָנֹכִי לֹא אֶשְׁתֶּה וְלֹא אֶטְעָמָה?" כך גייס המשורר עולם ומלואו כדי להצדיק את הצורך בשתיה, כפי שבחר להציג זאת בכותרת השיר. 

לכאורה, זהו שיר יין עליז והומוריסטי, המתבדח על איתני הטבע. הפסיכולוג אבּרהם מאסלו אמר ש"מִי שֶׁמַּחֲזִיק פַּטִּישׁ בְּיָדוֹ כָּל דָּבָר נִרְאֶה לוֹ מַסְמֵר", ואנאקריאון מדגים זאת בשיר 'צריך לשתות' כשהוא רואה שתיה בכל מקום בו הוא מתבונן. אבל למעשה, אם נתעלם מן ההומור, נגלה בשיר הזה תפיסת עולם שונה מאוד מזו המוכרת לנו. השיר הזה חף מחשיבה דתית, בימים שקדמו להשתלטות המונותיאיזם על החשיבה האנושית, וגם לאלים אין בו מקום. גם תפיסת העולם ההומניסטית, הרואה באדם את מרכז העולם, כמי ששולט בטבע כולו, לא קיימת בשיר הזה. להפך. אנאקריאון רואה את עצמו כחלק מן הטבע, וכשהוא משתמש בדימויים מן הטבע הוא משווה את עצמו אליהם בהומור, ללא התנשאות ומתוך הכרה בגדולתם של איתני הטבע. זהו שיר המציע לנו לשמוח בחיינו, ללא שיפוט וללא יוהרה, כחלק מעולם הטבע שבו אנו חיים. 

אנחנו שמחים בטבע הסובב אותנו בכפר הבולגרי הקטן שלנו. כמו העצים בחצר, גם עלי הגפן כבר נשרו, אבל אשכולות הענבים הגדושים והמתוקים עדיין נותרו, ואנחנו מתענגים עליהם לאט לאט, עד בוא החורף. 

החורף כמעט כאן. בטיול הבוקר הוא עוטף בערפל רך את העצים, 

ומניח לקרני השמש לפזר אותו לאט לאט, 

כדי להניח לעלים האדומים לזהור על עצי הדובדבן. 

לטיול הערב אפשר לצאת רכובים על אופניים, 

המתאימים לכל הגילים. 

בחצר של השכנים הכבשים לועסים את העלים הירוקים האחרונים, לפני השלג, 

ובחצר שלנו גזעי העצים מוקפים במעגלים של עלים זוהרים. 

החתולים ממשיכים להתענג ולהתחמם בערימות העלים, 

ואנחנו מתענגים, כמדי יום, על מפגש בסטודיו שלי. 

ליד הפסנתר מנגנים בארבע ידים, 

את הפנטזיה הנפלאה של שוברט, וזה משמח אפילו יותר מיין. 

דרור