499. קהלת: הבל הבלים

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 498, שנה עשירית, דצמבר 2016

לא במקרה בחרתי בטקסט הקאנוני הזה של קהלת (קהלת א', ב-יא) לסיים את שנת 2016 ואת השנה העשירית של 'פיוט'. זהו טקסט של חשבון-נפש, והוא פותח בפנינו חלון לשאלות המרכזיות בחיינו: האם יש משמעות לכל זה? האם חלוקת הזמן שלנו קשורה במציאות, או שהיא יוצרת בנו אשליה של שינוי וקידמה? האם יש לנו אפשרות לשנות ולשפר את חיינו? 

האם הטקסט הזה הוא שירה או פרוזה? האם יש חשיבות לאיכות הספרותית שלו? האם ההרהור שלי הוא ביקורת או ניסיון לפרש את כוונתו של המשורר? האם תוכנו של השיר חשוב יותר מצורתו האמנותית? האם יש לשירה תפקיד כלשהו בחיינו, או שהיא מיותרת לחלוטין? האם ההנאה שלנו מקריאת שיר קשורה באיכותו הספרותית? 

נדמה לי שהטקסט של קהלת, שהוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר בתנ"ך לחשיבה ביקורתית ולספקנות, ממחיש גם את מהותו של ההרהור השבועי שלי, שאינו מיועד לביקורת ספרותית אלא מציג אסוציאציה סובייקטיבית הממחישה איך כל שיר יכול לשמש אותנו כחלון פתוח, המאפשר לנו להתבונן במציאות מנקודת מבט חדשה. 

מגילת 'קהלת', כמו גם מגילות 'שיר השירים' ו'משלי' מיוחסת לשלמה המלך. את ההבדל בין המגילות מסבירים בתקופת הזמן השונה, בחייו של שלמה, שבה נכתבה כל מגילה: שיר השירים שהוא אוסף שירי אהבה אירוטיים נכתב בצעירותו, ספר 'משלי', הכולל משלי חוכמה, נכתב בבגרותו וספר 'קהלת', המביט במבט ספקני על החיים מתחילתם ועד סופם, נכתב בזקנתו. 

המשפט הפותח את הספר, "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל", מתמצת את תוכנו של הספר כולו, ואת תפיסת העולם של המחבר. האם זו הצהרה צינית המטילה ספק המבטל כל משמעות ומציעה לנו חיים ניהיליסטיים ללא כל מצפן מוסרי? ממש לא. קהלת אינו מטיל ספק במציאות, ובצורך המוסרי להתאים את עצמנו למציאות. הוא מטיל ספק באנוכיות האנושית ובתפיסה ההומניסטית הרואה באדם את פאר היצירה ואת מרכז היקום. 

'קהלת' הוא ספר מהפכני, משום שהוא שולל את האמונה ההומניסטית, כפי שהיא מוצגת בפרק א' בספר בראשית: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א', כז'). קהלת שולל גם את הברכה האלוהית, המעניקה לאדם שלטון מוחלט על הטבע ועל כל בעלי-החיים, כפי שהיא מופיעה בפרק א' בספר בראשית. זו הברכה שהביאה לאסון האקולוגי שמתרחש סביבנו בימים אלו, המחסל תרבויות שלמות של בעלי-חיים, מזהם את מקורות המים, מחסל יערות ומערער באופן שאינו ניתן לתיקון את האיזון האקולוגי. 

הטקסט של 'קהלת' אינו מאמר אידיאולוגי קיצוני, אלא שירה טהורה, המציגה את הספקנות ואת שלילת הרעיון ההומניסטי בדרך פואטית וסיפורית כאחת, בעזרת דימויים המטביעים את הרעיון במוחנו. קהלת אינו מסתפק בקביעה "הֲבֵל הֲבָלִים", והוא חוזר ומדגיש את הרעיון במלים שגם מי שלא קרא בתנ"ך נושא אותם במטען האסוציאציות שלו: "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל". הטקס השירי הקצר הזה, הוא פיסקה אחת המאגדת ביטויים רבים המשמשים אותנו עד היום, ובהם "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת", "כָּל־הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל־הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא", "מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה" ו"אֵין כָּל־חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". 

לא במקרה בחרתי בטקסט הפותח את מגילת 'קהלת'. בהרהור השבועי אני מציע דרך חדשה לקריאת שירה ולהתבוננות במציאות, המבוססת על תפיסת-עולם שבמרכזה האמפתיה האנושית, תפיסת עולם שהיא המצע למתודת 'האימון הרגשי' שפיתחתי. תפיסת עולם זו מכירה בכך ש"הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל", ומניחה שמה שמניע אותנו בחיינו הוא חרדת-המוות הנובעת מהידיעה שאנחנו בני-תמותה, והחיפוש אחרי תחושה של מקום בטוח, המעניקה משמעות לחיינו. הטקט של 'קהלת' ממחיש רעיון זה. 

קהלת, הוא שלמה המלך, מטיל ספק ביתרון שהעניק אלוהים לאדם עלי אדמות, והוא שואל: "מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?" במושג "יִתְרוֹן" הוא מתכוון ל'תועלת', כלומר למשהו שייצור בשבילנו תחושה של מקום בטוח. מי שמצפה לתשובה יגלה שהמשפטים הבאים אינם עוסקים כלל בעשיה האנושית, ולמרות ש"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא", המציאות אדישה לבני האדם "וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת". המשורר מתעלם ממעשי ה"הֶבֶל" של בני-האדם, ומשווה אותם לעולם הטבע:

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, וְאֶל־מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם.

הוֹלֵךְ אֶל־דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל־צָפוֹן, 

סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל־סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. 

כָּל־הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל־הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. 

אֶל־מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת.

במשפטים אלו אין תשובה לשאלת מקומו של האדם בעולם וחשיבותם של מעשיו, אך יש בו תשובה לשאלה הקיומית שמעלה הטקסט של קהלת. אמנם היוהרה האנושית הרואה בבני-האדם את מרכז העולם היא "הֲבֵל הֲבָלִים", אבל זו אינה סיבה להתייאש או לוותר על החיפוש אחרי משמעות (או אחרי תחושה של מקום בטוח). המחזוריות בטבע יוצרת בנו תחושה בטוחה של ניהול זמן קבוע ומוכר. הביטחון במעבר הקבוע שבין יום ולילה, "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ", מאפשר לנו לנהל סדר יום מוכר ובטוח, ומחזור המים בטבע, "כָּל־הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל־הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא" מבטיח את המקור לחיים בריאים. 

בני-האדם, לפי קהלת, אינם יכולים לתפוס ולהבין את המציאות כפי שהיא: "כָּל־הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא־יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר, לֹא־תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא־תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ". הטקסט הזה מזכיר את תורתו של הפילוסוף הפרה-סוקרטי הסופיסט גורגיאס, שטען שגם אם היינו מסוגלים להבין משהו במחשבתנו לא היינו יכולים להעביר אותו לאחרים. אבל בניגוד לספקנות הדסטרוקטיבית של גורגיאס, קהלת מתאר בחמלה את מגבלותיו של האדם, כשהוא מתייחס לאופן שבו אנחנו מתקשרים זה עם זה, באמצעות הראיה, השמיעה והדיבור. 

בסיום הטקסט הקצר הזה מסכם קהלת את התבוננותו במחזוריות של עולם הטבע ומסיק ממנה שהמציאות מכילה הכל, "מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה", ולפיכך "אֵין כָּל־חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". גם לרעיונות אלו אפשר למצוא מקבילה בפילוסופיה היוונית, והם משתקפים למשל ב'תורת ההיזכרות' של סוקרטס-אפלטון, המניחה שהידיעה השלמה (או האידיאות המייצגות את העולם ה'אמיתי') טבועה בנו מלידה. קהלת מציע לנו להפסיק לרדוף אחרי חידושים והמצאות, ואולי אפילו אחרי האמונה שה'קידמה' והטכנולוגיה משפרות את האושר ותחושת המקום הבטוח שלנו. 

במשפט האחרון חוזר קהלת להתמקד באשליה האנושית ובניסיון להתגבר על חרדת-המוות באמצעות הנצחה שתותיר לנו זכר גם לאחר מותנו. המשורר יודע שהאמונה ב'תהילת עולם', כמו בחיים שלאחר המוות, היא אמונה כוזבת, ואין טעם שנשקיע זמן יקר בחיינו כדי להנציח את עצמנו או כדי לזכות בכבוד ובתהילה: "אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים, וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא־יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה". 

על ההשתוקקות הנואשת להיזכר על-ידי הדורות הבאים כתבו רבים, ובהם גם המשוררת היווניה ספּפו בת המאה השביעית לפני הספירה, שעל שירה כתבתי בשבוע שעבר. ספּפו האמינה שהשירה תהפוך אותה לבת-אלמוות: "הַמּוּזוֹת עָשׂוּ אוֹתִי מְאֻשֶּׁרֶת בִּימֵי חַיֵּי, וּכְשֶׁאָמוּת לְעוֹלָם לֹא אֶשָּׁכַח". 

רק מעטים זוכרים את ספּפו באופן מעומעם, ומשיריה הרבים נותרו רק טקסטים קצרים וקטועים. בעשר השנים האחרונות כתבתי כאן על חמש-מאות משוררים, שהיו חשובים ומפורסמים בזמנם, ורק מתי מעט מהם זכורים היום לקוראי השירה המעטים. לא מזמן מלאו לי שישים-ושתים שנים, ואני זוכר מפגשים עם משוררים וסופרים וציירים ומדענים וממציאים ופוליטיקאים, שהקדישו את כל משאביהם ליצירה האמנותית או ליצירת עולם טוב וצודק יותר. במהלך חיי הקצרים גיליתי שרובם כבר נשכח מזמן, יצירתם נדחקה לשוליים והנושאים ה'חשובים' שהושקעו בהם משאבים כה רבים כבר אינם מעניינים איש או אינם מובנים לאיש. 

לא קשה לי להסכים עם קהלת. אין לחיינו כל משמעות וחשיבות, ובתוך זמן קצר איש לא יזכור את עצם קיומנו. למרות זאת המוח האנושי מחולל פלאים, והוא מאפשר לנו ליהנות מחיינו הקצרים, להעניק להם משמעות ולשכוח, לרגע, את חרדת-המוות הגדולה. אנחנו עושים זאת באמצעות היחסים שאנחנו מקיימים עם אחרים (בזוגיות, במשפחה, בקהילה) ובאמצעות היצירה האמנותית. השירה, לכאורה, היא האמנות המיותרת ביותר, ואין לה כל תפקיד מעשי בחיינו, אבל כתיבת שירה וקריאת שירה מאפשרת לנו להעניק משמעות לחיינו ולעולם הסובב אותנו. מדי שבוע, כשאני מקדיש יום או יומיים להרהר כאן על שיר שקראתי, אני מוצא בו פשר חדש למציאות חסרת-הפשר, ומשתף גם אתכם באפשרות הזו, לראות בשיר חלון פתוח, שמבעדו תוכלו להתבונן בעולם במבט חדש, ולהתפעם שוב מיופיו המשתנה בכל רגע מחדש. 

אני מתפעם בכל יום מחדש מיופיים של ילדי, 

כמו  מן היכולת שלהם  לשחק בבישול במטבח. 

לפני החגים אני לוקח את מאיה ויונתן לכפר מרוחק, מעבר להרי השלג, 

כפר שפרות הולכות ברחובותיו, 

ואנחנו שבים אל העץ הענק, בן שש-מאות השנים, 

ואל בריכות המעיינות החמים, 

שנבנו מתחת לכיפת השמים, 

ונהנים מן המים החמים, 

כשבחוץ קר (שש או שבע מעלות מתחת לאפס), 

אנחנו  פוגשים בנחל שקפא, 

והפרות שוברות בו בקיעים, 

כדי להגיע למים הזורמים מתחת לקרח. 

דרור