503. סיימון פֶּטִיפֶר: גשם

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 503, שנה אחת-עשרה, ינואר 2017

בדרך-כלל אני בוחר באופן מקרי, מבין ספרי השירה הרבים שבחדר-העבודה שלי, שיר אחד שילווה אותי במשך השבוע, ואני מהרהר עליו כאן ומשתף אתכם במחשבותי. לעתים אני עושה זאת בחנות ספרים אליה אני נקלע במקרה בעיר זרה, ואני אוהב במיוחד לעשות זאת בחנות הספרים המשומשים והעתיקים הענקית שהקים ריצ'ארד בּוּת' בעיר הספרים האנגלית היפהפיה היי-און-וויי. שם פגשתי את כורך הספרים, שהוא גם סופר ומשורר ועורך כתב-עת לשירה כריס ברדשו, שאת שירו תרגמתי לא מזמן. השבוע, במקום לפגוש במקרה שיר על מדף הספרים שלי, פגשתי בהיי-און-וויי את המשורר סיימון פֶּטיפָר, ובחרתי לתרגם כאן את שירו (מתוך כתב-העת QUIRK בעריכת כריס ברדשו, חורף-אביב 2016). 

סיימון פטיפר (Simon Pettifar) היה מו"ל שפרש מעריכת ספרים כדי להקדיש את זמנו לכתיבה. שיריו פורסמו בכתב-עת ואנתולוגיות באנגליה, גרמניה וארצות-הברית, וכן בספרו 'חמשה-עשר שירי ויפאסנה' (במהדורה דו-לשונית, אנגלית-גרמנית). הוא תרגם לאנגלית את שיריו של המשורר הצ'כי יאן סקאסל (Jan Skácel, 1922-1989), שלו מוקדש גם השיר אותו תרגמתי כאן. לאחרונה הוא חיבר ליברטו לאופרה, המבוסס על סיפור של גי דה-מופסאן. 

השיר 'גשם' כאילו נכתב במיוחד למפגש שלנו בעיר הספרים הקטנה. שתינו תה ב'חנות האלקטרוניקה הישנה', צופים אל הרחוב היפה, שגשם דק וכמעט לא מורגש (drizzle) ציפה אותו מדי פעם במעטה לח ובריח נעים של אוויר טרי וטוב. אין דבר בריטי יותר מן הגשם הזה, שאפשר להלך בו זמן רב מבלי להירטב או לחוש אי-נעימות, בעיירה מנומנמת שאנשיה שמחים ומאירים פנים ברחוב לכל זר שעובר בו, ואין בה מה שיעורר תחושה של אי-נוחות. 

שיתפתי את סיימון בתפיסת העולם שלי, המבוססת על ההנחה שמה שמניע אותנו בחיינו הוא חרדת-המוות המלווה אותנו מיום היוולדנו, והחיפוש אחרי תחושה של מקום בטוח, המתבטא בהרגלים קבועים, ביחסים או באמונה. נדמה לי שהביטוי האנגלי 'ביתו של האדם הוא מבצרו' מבטא באופן המדויק ביותר את החיפוש הזה. 

סיימון התקשה להבין את ההנחה שכל בני-האדם חרדים מפני המוות, ואמר שהוא לא מרגיש זאת בגופו. גם בשיר 'גשם' הוא ביטא את ההפך מכך, את תחושת הרוגע והביטחון, והחיבור עם הטבע, שאין בהם כל איום. הסכמתי איתו, כמובן, משום שחרדת-המוות היא תחושה בלתי-נסבלת, ואנחנו עושים ככל יכולתנו כדי להתעלם ממנה. חרדת-המוות היא תחושה גופנית אותה אנחנו מרחיקים מתודעתנו ככל האפשר. קשה לעשות זאת כשחיים במקום של מצוקה כלכלית, או בחרדה מפני מלחמות וטרור, אבל קל מאוד לשכוח את החרדה הקיומית כשגרים בעיר קטנה ושלווה בווייילס שבמערב אנגליה. 

תיאור הגשם היורד מרחיק אותנו מן ההתבוננות האישית, מתוך חרדה, בחיינו ובעולם הסובב אותנו, אל התבוננות אמפתית בטבע המבטיח מחזוריות וביטחון בחילופי העונות, בצמיחה ובקמילה, בגשם וברוח, "כְּשֶׁהָאֲוִיר שֶׁבֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ לַח וְנוֹטֵף מַיִם מְטַפְטֵף, מְזַרְזֵף, נִסְחַף מַטָּה". היכולת להתרחק לרגע מן האנוכיות שלנו באמצעות החיבור אל הטבע מאפשרת לנו להרפות מכל מה שיוצר מתח בחיינו, מן התחרות והציפיות והשאיפות: "מִי הָיָה יָכֹל לְטַפֵּחַ עַכְשָׁו אֲפִלּוּ שְׁאִיפָה אַחַת?" במקום להתמקד במחשבות, בוחר סיימון לשים לב לתחושה הפיסית שמי הגשם מעוררים בו, ולמהות המרככת גם את היהירות הטבעית שלנו, ואת האמונה שאנחנו פאר היצירה של הטבע: "הָאֵם יֵשׁ אֵיזוֹ יְהִירוּת שֶׁהַמַּיִם הַמְּרַכְּכִים הָאֵלּוּ לֹא יַכְנִיעוּ וִימוֹסְסוּ?" 

בבית השלישי  מקשיב המשורר ל"צְּלִיל מֵימִי רַךְ וְשָׁקֵט בְּנָפְלוֹ," לצליל ה"מַחְלִיק אֶת כָּל מַה שֶׁצּוֹרֵם, מְרַכֵּךְ אֶת מַה שֶׁקָּשֶׁה, מְלַטֵּף אֶת כָּל מַה שֶׁסָּגוּר." צריך לגור באנגליה כדי להתוודע למאפיין המיוחד הזה של הגשם הרך, השקט מאוד, שיש לו מקום מרכזי בתרבות האנגלית, הסובלנית והשקטה. 

ההתבוננות הזו בגשם, בצליל הגשם ובתחושת הגשם, מזכירה לי התרכזות במנטרה בזמן מדיטציה, ואולי התרגול היומי של סיימון במדיטציה הוא שמאפשר לו להרחיק את עצמו מן החשיבה האנוכית, מן הגוף הגשמי ומן העיסוק בעצמו, כדי להרפות מכל מה שמונע ממנו להתאים את עצמו לעולם ולמציאות הסובבת אותו. היכולת הזו להרפות ולחבור, לרגע, אל הטבע, מאפשרת לנו להתרחק גם מן הידיעה שקיומנו זמני ומחרדת-המוות המלווה אותנו, מתוך השלמה עם סופיותנו, ומציאת נחמה במחזוריות הנצחית של הטבע. 

הבית האחרון של השיר מחזיר את המשורר אל עצמו, ומחזיר אותנו, הקוראים, אל עצמנו, לאחר שוויתרנו לרגע על האחיזה האנוכית באינדיבידואליות שלנו, מתוך ניסיון להשכיח באמצעותה את חרדת-המוות שלנו. "דָּבָר לֹא יִדָּרֵשׁ מֵאִתָּנוּ בַּיּוֹם הַלֹּא תּוֹבְעָנִי הַזֶּה", הוא כותב, שהרי ה"יּוֹם" עצמו אינו תובעני, וכשאנחנו מרחיקים מעצמנו את החרדה הכל נראה לנו פחות תובעני, והיום הופך ל"מְנַחֵם, בִּנְדִיבוּת, לְלֹא דְּרָמָה אוֹ הַכְוָנָה". 

כאשר אנחנו מקשיבים, באמפתיה, לגשם, ומגלים שאנחנו חלק מן המציאות המשתנה כל הזמן, מה שנראה לנו כיום מאיים ותובעני הופך ל"יוֹם שֶׁל שַׁלְוָה", שהוא גם "רֶגַע אָרֹךְ שֶׁל מְחִילָה". 

כשם שפתיחת השיר במלים "בָּרוּר שֶׁשּׁוּם דָּבָר רַע לֹא יָכֹל לִקְרוֹת עַכְשָׁו בָּעוֹלָם הַזֶּה", שרמזו דווקא על החששות והחרדות, הוא מסתיים בביטוי של רוגע, שלווה וביטחון, המרמז, באמצעות המלה "מְחִילָה", על הצורך שלנו לסלוח לעצמנו על תחושות ההאשמה העצמית שחרדת-המוות מעוררת בנו. אלו תחושות שאנחנו מתאמצים להתעלם מהן ולהרחיק אותן כל חיינו, אבל רק כאשר אנחנו לומדים להכיל גם אותן, באמצעות מדיטציה או חיבור לעולם הטבע הסובב אותנו, אנחנו מגלים גם את היותנו חלק מן הנצח הלא-מובן. 

נעים להגיע להיי-און-ווי ביום חמישי, שהוא יום השוק, 

להריח את ריח הלחם הטרי, 

לגלות את חנויות הספרים היפות, 

שכל אחת מהן מעוצבת באופן מיוחד, 

להציץ מבעד לחלון אל כריכיה עתיקה, 

לשתות סיידר אלכוהולי, המיוצר באיזור, בפאב חם ונעים, 

להתענג על הנוף הירוק, 

שגם בחורף ממשיך לצמוח, 

לנסוע לטייל בערפל הרך, 

לחייך אל הנוף המזמין של ויילס, 

שבת שלום,

דרור