528. איתן נ. גלס: מה זו שושנה

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 528, שנה אחת-עשרה, יולי 2017

בספר 'אני סימון נחמיאס' (הוצאת 'הספריה החדשה לשירה', 1995) מדבר המשורר איתן נ. גלס מפיה של דמות דמיונית. אינני יודע מדוע המציא איתן גלס, שנולד בשנת 1968, את סימון נחמיאס, ומדוע בחר להסתתר מאחורי דמות בדיונית. האם זו היתה דרכו לשנות את סיפורו האישי, ואת המשבר שחווה כשהיה בן שבע-עשרה, ואושפז בבית-החולים גהה? ואולי זו דרכו להזכיר לנו שכל משורר, גם זה שחושף בשיריו את חייו ומשבריו, יוצר תמיד דמות בדיונית ומסתתר מאחוריה? כזו היתה, למשל, יונה וולך, ששינתה את השירה העברית כשחשפה שפה פנימית בוטה וזועקת. כשיצאה מביתה לבשה מכנסי עור הדוקים והתנהגה באופן מוקצן ופרוע, בשעה שבביתה היתה אדם אחר, פשוט למדי, עטופה בתמימות גדולה. כדי להגדיל את הבלבול הוסיף המשורר לשמו המקורי את שמו של המשורר הבדוי, וקרא לעצמו איתן נחמיאס-גלס (על גבי הספר מודפס שמו כך: איתן נ. גלס). 

בשיר 'מה זה שושנה' מספר גלס סיפור שקורע את לבי. "אַבָּא שֶׁלִּי", הוא כותב, "שֶׁהָיָה מוֹרֶה לְהִתְעַמְּלוּת, בֶּאֱמֶת נֶהְפַּךְ מִיּוֹם שֶׁחָזַר מֵהַחַוָּה הַסִּינִית שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים לְאוֹטִיסְט". אבא של סימון נחמיאס, או של איתן גלס, לא הפך "לְאוֹטִיסְט". כמו רבים מאיתנו, גם הוא חזר ממלחמת אוקטובר 1973 הלום-קרב. המלים "מִיּוֹם שֶׁחָזַר מֵהַחַוָּה הַסִּינִית שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים" מחזירות אותי אל מדבר המוות הגדול של המלחמה, שממנה גם אני לא חזרתי כפי שהייתי, ובמשך שנים רבות חייתי בתוך שתיקה גדולה, מבלי לראות בתוכי את הטראומה שהלכה ותפחה. 

הלם-קרב אינו מחלה, אלא פגיעה קשה ביכולת שלנו, הלומי-הקרב, לחוש ביטחון במציאות שבה אנו חיים ובאנשים הסובבים אותנו. חרדה קשה מלווה אותנו על כל צעד ושעל ומשבשת את חיינו. לעתים היא משתקת את חיינו, ולעתים הופכת אותנו לאלימים. 

לא במקרה מתאר גלס את אביו, שהטראומה שיתקה אותו, כאוטיסט. המאפיין הבולט של אוטיזם הוא פגיעה ביכולת האמפתית, שיש לה תפקיד מרכזי ביכולת לפתח כישורי שפה. במצבי חרדה מאבדים בני-האדם את היכולת האמפתית שלהם, ומונחים על-ידי האינסטינקט הבסיסי (הילחם או ברח או קפא). איתן גלס מתאר תופעה של שיתוק רגשי, שניתקה את אביו מסביבתו, מחברת בני-האדם ואולי גם מן המסגרת התעסוקתית שלו. 

אבל הלומי-קרב אינם אוטיסטים, גם אם החרדה משתקת לזמן מה את היכולת האמפתית שלהם ומרחיקה אותם מסביבתם. לעתים, חוסר האמפתיה לסובב אותם יוצר רגישות יתר, שהיא אמפתיה גבוהה ביותר המופנית למקום אחר. לעתים האמפתיה מופנית לחלשים ולנדכאים, ולעתים לבעלי-חיים ולטבע, כמו אביו של המשורר, ש"הָיָה קוֹרֵא הֲמוֹן עִתּוֹן. וְלִפְעָמִים מִסְתַּכֵּל שָׁעוֹת עַל נְמָלָה שֶׁהוֹלֶכֶת לָהּ לַבַּיִת שֶׁלָּהּ, אוֹ סְתָם מִתְבּוֹנֵן עַל טָפֶּט שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים אֲדֻמּוֹת עַל הַקִּיר". היכולת להתבונן החליפה את מה שבעבר התבטא בפעילות גופנית וחברתית: "אֲפִלּוּ לָרוּץ הוּא הִפְסִיק". 

אני זוכר איך, לאחר המלחמה (ובעצם עד היום) נמשכתי למקומות מסוכנים. החרדה היא מצב בלתי-נשלט, ואין לה כל סיבה ברורה לעין. הפחד, לעומת זאת, במקום מוכר לנו, מאפשר לנו לחוש שוב תחושה של שליטה. זו הסיבה ש"רַק בְּכַדּוּרֶגֶל הָיָה אוֹתוֹ בֶּנְאָדָם שֶׁהִכַּרְתִּי. הוּא חִיֵּךְ וְצָרַח וְהִתְעַצְבֵּן וְדִבֵּר אִתִּי מִדֵּי פַּעַם". התופעות הפוסט-טראומטיות מופיעות באופן שונה אצל כל הלום-קרב. אני זוכר שנים של פעילות בלתי-פוסקת ולילות ללא שינה, לעומת תקופות ארוכות של שיתוק והתנתקות. רמת השיתוק והפעילות שונה מאדם לאדם, ומה שמשותף בינינו, הלומי-הקרב, הוא החרדה המלווה אותנו וגם הרגישות המועצמת הגורמת לנו להיות תמיד 'על המשמר'. 

איתן גלס, המדבר מפיו של שמעון נחמיאס, מתאר את השיתוק החיצוני של אביו, המסתיר מאחוריו את ההתבוננות הפנימית הבלתי-פוסקת: "בַּבַּיִת הָיָה מִסְתַּכֵּל שׁוּב מֵהַכֻּרְסָה שֶׁלּוֹ עַל טָפֶּט הַשּׁוֹשַׁנִּים הָאֲדֻמּוֹת, לֹא מַקְשִׁיב לַחֲדָשׁוֹת בַּטֶּלֶוִיזְיָה". 

לא קל להיות הלום-קרב, משום שהסביבה הקרובה והרחוקה אינה מבינה את מהות הטראומה, ואינה רואה את החיים הפנימיים, הבודדים, של מי שחייו שותקו והתנהגותו אינה ניתנת לניבוי. אל מול הפגיעה ביכולת האמפתית של האב הלום-הקרב מציג איתן גלס התבוננות אמפתית וחומלת, המזהה את חייו הפנימיים של האב: "וּפַעַם אָמַר לִי: "תִּרְאֶה! תִּרְאֶה סִימוֹן! מַה זוֹ שׁוֹשַׁנָּה! אֵיךְ הִמְצִיאוּ אוֹתָהּ?" 

לכאורה, מגלה האב ב"טָפֶּט שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים אֲדֻמּוֹת" עולם מלא, אבל המשורר, במבטו האמפתי, פורץ את העולם הזה ומאפשר לנו לקשר אותו לעולם הגדול של התרבות האנושית, לרומיאו של שיקספיר המתבונן בשושנה (או בוורד) המעלה בו שאלות קיומיות הנוגעות לקשר בין השם לאובייקט שהוא מייצג, ולהשפעת השם על המעמד החברתי והיכולת של הפרט לשרוד בחברה. זו בדיוק השאלה שאיש לא שואל, על היחס להלומי-הקרב. ואני נזכר גם בשושנה של הנסיך הקטן, המייצגת עולם שלם של יחסים אנושיים, של רגשות ושל התנהגויות. 

הקושי הגדול ביותר שלנו, הלומי-הקרב, הוא הידיעה שאיש אינו יכול להבין באמת את מה שאפילו אנחנו לא יכולים להגדיר במלים, ושאיש אינו רוצה באמת לנסות להבין. קשה ליצור שפה משותפת כשאין מלים כדי ליצור אותה, ואיתן גלס הצליח, בעדינות וברגישות, ליצור גשר בין גיבור השיר שלו לבין אביו, גשר שאינו שולל את הטראומה ואת מה שלא ניתן לתיקון, גשר שנוצר מתוך אמפתיה והקשבה. כש"סִימוֹן" קשוב להתפעמות של אביו מעצם קיומה של השושנה, הוא מאפשר להתפעמות הזו להפעיל גם אותנו, הקוראים, ולעורר בנו אמפתיה שתאפשר לנו לראות את האדם הטמון בהלום-הקרב. 

כשאני קורא את שירו של איתן גלס אני חושב גם על ילדי שלי. אולי גם הם רואים בי את מה שסימון נחמיאס ראה באביו. אמנם למדתי, במשך השנים, לפתח דרך לחיות בשלום עם הטראומה, אבל הכאב והחרדה לא נעלמו, ואינני יכול להסתיר את המעברים המהירים שבין שמחה לחרדה, בין כעס לרוגע. האם גם הם יוכלו לזכור אותי פעם כך, מעבר לחומות של הטראומה? 

אין לי טפט של שושנה להתבונן בו, אבל יש לי עולם שלם של טבע מופלא המציץ אלי מעבר לחלון, ליד הנהר או בגינה שליד הבית.

תראו את פרח הדלעת, למשל. מַה זוֹ דְּלַעַת! אֵיךְ הִמְצִיאוּ אוֹתָהּ?

מי המציא את הפלא הזה, שעכשיו שופע בגן הירק שלנו, ומבשיל בצורת דלעת? 

או בצורת מלפפון, 

או בצורת עגבניות שרי אדומות ומתוקות, 

או גדולות וירוקות, 

או מוארכות? 

ובשעה שכל החצר פורחת, 

אני יכול להתבונן גם בטבע שמחוץ לגינה הגדולה שלנו, 

במים שאינם שוקטים לרגע, 

בנהר הזורם, 

שבת שלום,

דרור