529. מיכל סנונית: רגעים

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 529, שנה אחת-עשרה, יולי 2017

אני זוכר את מיכל סנונית מילדותי, כמשוררת צעירה, תמה ורומנטית. במשך שנים רבות לא קראתי את שיריה, וכשבגרתי פגשתי בספר הילדים שלה, 'ציפור הנפש', שהפך לרב-מכר עולמי. עכשיו, כשהיא בת שבעים-ושבע, פגשתי בה שוב, בספרה האחרון 'ערש חלב ודבש' (הוצאת 'מודן', 2017), ומצאתי בו את אותה פשטות, את אותה תמימות ואת אותה ורעננות שהיו בה לפני שנים כה רבות. 

בשיר 'רגעים' מתארת המשוררת את תהליך התרחשות השיר. משוררים רבים לפניה כתבו על תהליך היצירה, ובשירים ארס-פואטיים רבים הם מתארים את מה שקורה בתוכם במהלך הכתיבה. אבל בשעה שמעשה השיר הארס-פואטי הוא תיאור אנוכי של מה שמתחולל במחשבותיו של המשורר בזמן הכתיבה, מיכל סנונית מרחיקה את עצמה ממעשה השיר ומציעה לנו ראיה חדשה, מהפכנית, של השירה. 

תחילת המעשה, לפי מיכל סנונית, ברגע קצר של השראה ה"מְמַגְנֵט אֶל הַנְּיָר מִלִּים מִלִּים עַד שִׁיר - וּמַקְפִּיאוֹ". היא אינה מתגאה במעשה היצירה, ואינה מתמקדת בחשיבות התהליך הפנימי המתחולל בה. היא גם אינה מאדירה את ה'מוזות' הגורמות לה לשיר. בעיניה התהליך הזה, המתחולל בה ויוצר את השיר, אינו מסתיים בעונג עילאי או בתחושה של הרפיה או השתאות. מה שיוצר בתוכה את השיר הוא גם מה ש"מַקְפִּיאוֹ". זהו תהליך כמעט סתמי, הנוצר כאילו מעצמו, ואין בו עצמו שום גדולה או 'התרוממות הנפש'. 

הנס מתחולל רק מאוחר יותר, כאשר "עוֹבֵר אָדָם" אחר, מבחין בשיר, "טוֹמֵן אוֹתוֹ בַּלֵּב - וּמַפְשִׁירוֹ". לא המשורר הוא אחראי לשירה הנוצרת ב"מִלִּים מִלִּים" הממוגנטות "אֶל הַנְּיָר", אלא הקורא המקרי הלוקח לידיו את השיר, "וּמַפְשִׁירוֹ". תהליך ההפשרה, המתרש מחדש ובאופן שונה אצל כל קורא, הוא המעניק לשיר את משמעותו, והוא ההופך את ה"מִלִּים מִלִּים" לשירה.

את האמת הגדולה הזו, הממוססת את המיתוס של השירה ושל המשוררים, את הכבוד המפוקפק שאנו מעניקים למשוררים ואת הניסיון להבין 'למה התכוון המשורר', מבטאת מיכל סנונית במלים מעטות, פשוטות וחסרות יומרה. היא מצליחה בכך משום שהיא עושה שימוש בכלי המיוחד שבו המוח שלנו מאפשר לנו להבין את העולם, בסיפור. 

גם את תוצאות המעשה הזה של הפשרת השיר ויצירת השירה מתארת מיכל סנונית לא בהכללות ובתובנות או ברעיונות מופשטים אלא בתיאור של התרחשות, כלומר בסיפור: "וְאוֹר זָרוּעַ עַל פָּנָיו, וְאוֹר עַל פְּנֵי הָעִיר". באמצעות ה"אוֹר הַזָּרוּעַ" היא מזכירה לנו, הקוראים, את המתנה הגדולה שאנו מקבלים בכל פעם שאנחנו קוראים שיר ומפרשים אותו בדרכנו, מבלי לחשוב על ביקורת השירה ועל כוונת המשורר. באור הזה אני חש מדי שבוע, בשעה שאני מהרהר כך על שיר ומשתף אתכם בתחושת ההארה, מתוך תקווה שמיד לאחר הקריאה תתעלמו מדברי ותשובו ותקראו בשיר בדרככם. 

השיר מסתיים בתיאור-סיפור: "הוֹלֵךְ אָדָם וּבְלִבּוֹ יֵשׁ שִׁיר". כשאנחנו קוראים את התיאור הזה משהו כבר השתנה בנו, ואנחנו שונים מהקוראים שהיינו בשעה שקראנו את השורות הראשונות בשיר. עכשיו אנחנו יודעים שמתנת השיר, "בְּלִבּוֹ" של "הָאָדָם", אינה מתנת המשוררת וגם אינה מתנת המוזות, ואין בה כל מיסטיקה או רוחניות. מתנה זו היא תוצאות עבודת ה'הפשרה', כלומר הקריאה המיוחדת של הקורא עצמו. אפשר לקרוא לזה, לתהליך ההפשרה, גם 'עבודת השיר'. 

אני אוהב את 'עבודת השיר' השבועית שלי, שממלאת אותי בכל שבוע בהוקרת תודה על היכולת לעשות זאת, והוקרת תודה למשורר המעניק לי חומר גלם להרהור ולהפשרה. 

מדי פעם טועים קוראי ההרהור שלי ומייחסים לי יכולת דמיונית לדעת את 'האמת' על השיר, ואני טורח להשיב להם שרק הם עצמם יכולים להבין את השיר בדרכם, כפי שאני עושה זאת בדרכי. כך כתבתי לקורא האחרון ששאל אותי אם אני "בטוח שיש קשר בין השיר" לבין הפירוש שלי: 

אני כמעט בטוח שאין כל קשר בין הדברים. זו אסוציאציה לגמרי פרטית שלי, בה שיתפתי את קוראי 'פיוט'. 

ההרהור השבועי שלי על שירה אינו מבוסס על 'ביקורת הספרות' ואין בו כל ניסיון להבין 'למה התכוון המשורר', כפי שעושים המורים לספרות. כקורא שירה אינני חייב דבר למשורר, או לתורת הספרות, ומותר לי להיות בור גמור ועדיין ליהנות מן השיר. 

השירה, בעיני, היא כלי נפלא לחשיבה, ולהתבוננות חדשה בחיי שלי ובעולם הסובב אותי. כל שיר הוא גירוי שמעורר את המוח שלי לפעילות יצירתית משלו, והוא כופה עלי להשיל מעצמי את ה'ידע' ואת הדעות הקדומות שלי ולהבין דרכו את מקומי בעולם. השיר הוא טקסט מוצפן, שכל קורא יכול לפרשו בדרכו שלו, באופן שונה. 

בכל שבוע אני מנסה להדגים רעיון זה בדרכי, ובאופן שבו השיר מעורר בי מחשבות ותחושות ומאפשר לי לגלות משהו חדש בדרך בה אני מתבונן בעולם. כשאני קורא שיר אני למעשה מפרק אותו לגורמים ובונה ממנו שיר חדש, המבטא משהו ממני. אני עושה זאת כדי להציע גם לאלפיים ושבע-מאות המנויים המקבלים את ההרהור השבועי שלי לקרוא את השיר בדרכם, ולא לחפש בפירוש שלי את 'האמת' על השיר או על המשורר. 

מיכל סנונית מתארת את השיר כפלא שנוצר בכל מפגש עם קורא חדש, ובכל מפגש כזה השיר מתגלה באופן שונה. גם הטבע, שבו אני צופה בהשתאות מדי יום, אינו פלא הנוצר על-ידי אלוהים, אלא יופי שנברא מחדש בכל פעם שאני, או כל אחד אחר, מתבונן בו. אני יכול לראות את היופי הזה בעצים להסקה שכבר עכשיו, בימי הקיץ החמים, אנחנו מכינים לקראת החורף, 

הילדים מובילים אותם אל האסם, 

ומסדרים אותם שורה אחרי שורה. 

כשאני מתבונן במה שמקיף את הכפר אני רואה איך הירוק הופך לשיר, 

וכשאנדה ויונתן פוסעים בו הירוק הופך לתפאורה. 

כשאנחנו יורדים לשפת הנהר, ליד בית-הסופרים החדש שלי, הירוק הופך לציור, 

למקום שאפשר להשתכשך בו, 

להרהר בו, 

וגם לשחות בו, 

דרור