35. גיליון 4, רות נצר: הנשי במיתוסים ובאגדות
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
 ירחון לפסיכותרפיה
מערכת: פרופ` חיים עומר, פרופ` עמיה ליבליך, פרופ` יעל לצר, נחי אלון, ד"ר אליצור ברנשטיין, ד"ר אלכס מזרוחין, ד"ר עפרה אילון כתובת המערכת: mail@psychom.com
רות נצר הנשי במיתוסים ובאגדות בספרות היונגיאנית הפסיכולוג ק.ג. יונג אמר בזכרונותיו, שלמד רבות על נפש האדם דווקא מהמטופלות והתלמידות שלו. הוא הכיר בכך שהנשים קרובות לנפש ולמעמקיה יותר מאשר הגברים. אין פלא שפסיכולוגיות יונגיאניות היו בין הראשונות במאה-העשרים שעסקו בחקר הנפש הנשית והארכיטיפים הנשיים. קדמו והקבילו להן הרעיונות של יונג עצמו על הנשי, ותלמידו החשוב אריך נוימן. ההכרה בכך שמיתוסים ואגדות הם סיפורים ארכיטיפיים קדומים, בהם מתארת הנפש את תהליכיה שלה, עומדת בתשתית ההכרה בקיומו של לא-מודע קולקטיבי. אריך נוימן עסק בכוחה הארכיטיפלי של האם הגדולה כאלת אדמה קדומה, אלת חיים ומוות ששלטה בשחר האנושות, וממשיכה לשלוט בנפש האדם מתוך עמקי הלא-מודע הקולקטיבי. בספרו החשוב`האם הגדולה`Neuman, 1955) הוא סוקר את היבטיה השונים של האם המיתולוגית הגדולה. הוא מבחין בין השלב הראשוני של האמהות הארכיטיפית, שהוא שלב אלמנטרי - מכיל, מזין, שומר, מגונן, לבין השלב הבא אחריו שהוא השלב הטרנספורמטיבי, שבו האם מאפשרת לילד להתפתח, להשתנות ובהדרגה להיפרד ממנה. כמו-כן חשובה ההבחנה שלו בין ייצוגי האלות שמגלמות את מהות האם הגדולה הטובה שמאפשרת התפתחות, לעומת האם הגדולה הרעה שמקובעת בשלב האלמנטרי עד כדי חנק ומוות. ארכיטיפים אלה קיימים מלכתחילה כפוטנציאלים בנפש האם, וכן באופן שבו חווה הילד את אמו. הבחנה נוספת היא בין השלב הראשוני של האלה הגדולה כאדונית הקיום החומרי, אדונית החיות והצמחיה, לבין השלב של היותה אם רוחנית. בספרו `המקורות וההסטוריה של התודעה` (Neuman, 1954) מתאר נוימן את התפתחות התודעה האנושית, שמבוטאת במיתוסים, כהתפתחות התודעה המאופיינת בסמלים גבריים, מתוך מאבק בלא-מודע הקולקטיבי שמאופיין בסמלי האם הגדולה. קטנות וחולשת הילד האנושי ועוצמתה של האם הגדולה, שהוא תלוי בה, גרמו לכך שהיא נחוותה כמפלצת-מכשפה, והתפתחו המיתוסים של הגיבור שנאבק במפלצת, מבתר או הורג אותה. בתולדות האנושות זה המאבק של השלטון הגברי הפטריארכלי של התרבות היהודית-נוצרית, ששאף לדכא ולבטל את כוחה של האם-אשה בתרבותבכלל. לא רק הנשים שילמו מחיר על דיכוי ערכן, אלא גם הגברים והחברה הפטריארכלית בכלל שילמו מחיר של התרוקנות ממשאבי הנפש הנשית הקרובה אל מעמקי הלא-מודע ואוצרותיה. על כך נוימן כותב גם בספרו `הפחד מהנשי` (Neuman, 1953) (1) בספרו זה כלולים גם המאמרים הבאים: `השלבים הפסיכולוגיים התפתחותיים של האשה`, `הירח והתודעה המטריארכלית`, `על חליל הקסם של מוצרט` (ותהליך התפתחות האשה שבו), ו`משמעות ארכיטיפ האדמה` (שמסמל את האמהי). מאמר זה תורגם לעברית והוא מצוי בתוך `האדם המיסטי` (נוימן, 2007). ספרו `אמור ופסיכה` (נוימן, 1950) מבוסס על אגדה יוונית, ומתאר את התפתחות נפש האשה שנחלצת משליטת האם הגדולה, עוברת מסע התפתחותישמאפשר מעבר מקשר עיוור ותלותי אל קשר הדדי עם בן-זוגה. מארי–לואיז פון פרנץ היתה אחת מתלמידותיו החשובות של יונג, שהעמיקה לחקור ולפתח את רעיונותיו. פון פרנץ מביאה בספרה `הנשי באגדות` (Von Franz, 1972) שבע אגדות על ילדות-נערות מעמים שונים – רוסי, גרמני, סקנדינבי, אסקימוסי, אירי, אוסטרי - ומעניקה לנו צפנים להבנת האגדות, ויותר מכך, להבנת עצמנו. דבריה משולבים בדוגמאות ממטופלותיה וחלומותיהן, כשהדילמות והמוטיבים העולים בחלומות מהדהדים עם אלו של האגדות, כך שהבנת המסע שהגבורה עוברת באגדה, והקשיים והפתרונות שהאגדה מציעה אמורים לסייע להבנת מציאות החיים העכשווית של נשים בנות זמננו. התיאוריה היונגיאנית (מתוך סימוכין מיתולוגיים וארכיטיפיים כלל-אנושיים, בכל התרבויות) מזהה את היסוד האמהי-נשי (בנפש כל גבר ואשה) עם העולם הלא-מודע, עם עמקי הנפש והנשמה, האי-רציונלי, הקירבה לטבע, לרגש ורגישות, לחושים ולאינטואיטיבי, עם הכוליות הקוסמית, ובו בזמן עם הקשר לזולת. בעוד היסוד הגברי (בנפש כל גבר ואשה) מזוהה עם התודעה הרציונלית, האוביקטיבית, המבחינה, הממיינת, המחליטה, החושבת, המתמקדת, המגדירה ומנסחת עובדות וחוקים, היוצרת גבולות, הפורצת, והמוציאה לפועל את הפוטנציאל הפנימי. עניינו של הספר הוא קודם כל הילדה והנערה, שבתוך נפשה מתרחשת דרמה בין היסודות הנשיים והגבריים שלה עצמה, שמושפעים מהיבטים אלה בנפש אמה ואביה. המאבק המתמיד הוא בין הכוחות ההוריים שדוחפים להתפתחות אבל גם מנסים לעכב אותה. מובן שדרמה כזו מתרחשת גם בנפש הילד והנער, אלא שהספר הזה עוסק בהתפתחות האשה וגיבוש עצמיותה הנשית, השונה מהעצמיות שהגבר אמור לפתח. פון פרנץ מראה לנו גם איך ניתן לפרש כל היבט בנפש הנערה גם כהיבט נשי בנפש הנער. באופן כזה מוענקים לנו משקפי קריאה ביפוקליים למסע ההתפתחות הנפשי של מסע הגיבור כמו למסע הגיבורה. בת תקופתה של פון-פרנץ היא איירין קלרמונט דה קסטייחו שכותרת ספרה (De Castillejo, 1973) בתרגום העברי - `אשה`, בעוד שמו המקורי הינוKNOWING WOMEN , שתרגומו המדויק הוא `לדעת אשה`. (הכותרת הזו כבר `נתפסה` בסיפורת העברית, בספר של עמוס עוז), בשם זה. הספר של קסטייחו מבאר את האשה ואת הפסיכולוגיה של הנשי ברוח התיאוריה היונגיאנית לפי יונג ונוימן. ראוי לציין, שהפסיכולוגיה היונגיאנית היתה הראשונה שגילתה מחדש את חשיבות האם והאשה בתרבות הפטריארכלית, שזילזלה והדחיקה את חשיבותן. השבת ערכה האבוד של הנשיות בתרבות הפטריארכלית התרחשה במידה רבה באמצעות גילוי מחדש של כוחן ומהותן של האלות הגדולות הקדומות, מתוך הבנה שאינן רק סיפור מיתולוגי, אלא הן כוחות נפש הקיימים תמיד בנפשנו. פון פרנץ וקסטייחו מצטרפות לשורה של פסיכולוגיות יונגיאניות, שחיו בראשית ואמצע המאה-העשרים, ותרמו להבנת נפש האשה, בראשן אֶמָה יונג, ברברה האנה, טוני וולף, ואסתר הרדינג. לינדה שירס לנארד מתארת בספרה `אשה פצועה`Leonard, 1982), מצבים של פצע ביחסי בת-אב, כשהיא מדברת על המוטיבים של הקרבת הבת, דגם העלמה הנצחית ולעומתה האמזונה, מתוך הסתייעות בדגמי גורל נשיים במיתוסים, באגדות ובספרות. מגמתה להראות את האפשרות להיחלץ מדגמים לא-מודעים אלה, שכופים עצמם על, על-ידי מפגש עם חומרי הלא-מודע האישיים, מפגש עם רגשות כאב וזעם ושחרור אנרגיות שמאפשרות בחירה חדשה. ספרה של הפסיכולוגית היונגיאנית שינודה בולן `אלות בכל אשה` Bolen, 1984) היה לאבן מסד בהתפתחות התנועה של רוחניות נשית בארה"ב, שאימצה אל חיקה את המונח אלות, אשר עד אז התייחס בהוליבוד לאלילות קולנוע ולא היה קיים בשיח המגדרי. הספר השיב לתודעה את משמעות האלות הקדומות, שחוקרים אחדים סבורים שהן ששלטו בעידנים הקדומים, כשבראשן שלטה האלה הגדולה, אלת האדמה, האמהוּת והפריון, החולשת על כל חי, על החיים והמוות. תנועות הניו-אייג` בארה"ב ובארצנו הקטנה, שמשיבות לתחיה וגם ממציאות טקסים נשיים – ניזונו מרוח זו. שינודה-בולן מדברת על האלות מהמיתולוגיה היוונית, שהיא התשתית של התרבות המערבית עד היום. בולן מסבירה, שאמנם בנפשו של כל יחיד קיימים מלכתחילה הפוטנציאלים של תכונות כל האלים, אבל לכל אדם נטיה להיות בעל איפיונים מובהקים יותר של אל מסוים. כלומר, לכל אדם יש אל/אלה ה`שולטים` בגורלו. התורשה הנפשית מייעדת את הגבר להיות בעיקר כמו זאוס או פוסידון, האדס, הרמס, דיוניסוס, אפולו, הפסטוס, או אָרֶס. ואילו כל אשה מיועדת מלידה להיות כמו אתנה, ארטמיס והסטיה, או הֶרָה, דמטר, פרספונה או אפרודיטה. עם זאת, קיים מגוון של אלות בכל אשה, ומגוון אלים בכל גבר. אבל הכוונה היא שפעולת האל/אלה או האלים בתוכנו לא תהיה בכיוון של שליטתם הגמורה עלינו, אלא שהמודעות לפעולתם בנו תאפשר לנו למתן את הכוח הבלתי-מודע (כל אל מסמל כוח ארכיטיפי- שהוא מלכתחילה בלתי-מודע) ולכוון אותו למגמות חיוביות; להיות בדיאלוג עם הכוח ולא להיסחף על ידו. עניין זה חשוב, כי למעשה בכל אל/אלה יש היבט חיובי ויש היבט שלילי. פעמים רבות החיוב והשלילה נובעים מעצם המינון הנכון או המופרז בו הם פועלים בנפש היחיד. היסוד האמהי של דמטר יכול לאפשר את האמהות המיטיבה, אבל גם השלילית-השתלטנית. בולן מרחיבה את מושג הנשיות כשהיא מראה לנו שנשיות יכולה לכלול היבטים שונים מאד של הנפש ואפילו היבטים גבריים, כמו למשל אתנה. ארכיטיפים נשיים שונים פועלים בתקופות חיים שונות. אצל נשים בתקופת הנערוּת תהיה זו פרספונה הנערה, בתקופת הבגרות תהיה זו דמטר האם או אתנה אשת הקריירה, ובתקופת הבגרות הבשלה המאוחרת תהיה זו הֶסטיָה המכונסת במרכזה שלה. יש תקופות בהן חיי המשפחה והמעורבות הבין-אישית הם השולטים בחיי האשה, ואז פועלות בה הרה אשת האיש, דמטר האם ופרספונה הבת. בתקופות אלו, שהן רוב חיי האשה, הן ממוקדות סביב מערכות יחסים, שכן כל אחת מהן מוגדרת ביחסיה עם הזולת (אשת איש, אם ובת). אולם יש תקופות שפועלות יותר האלות הבתולות, אתנה, ארטמיס והסטיה, שמייצגות את המצב הקיומי של אי-תלות, חרות ועצמאות רגשית שניזונה מעצמה. אלות אלה פועלות יותר אצל נשים עובדות, ויותר עם הבגרות המאוחרת, כשמרכז הכובד של החיים משתנה משום שהילדים כבר עוזבים את הבית. על האלות המאפיינות את חיי האשה המבוגרת כתבה שינודה-בולן ספר נוסף – `אלות בנשים מבוגרות` (Bolen, 2001). בולן מציינת שיכלה לכתוב על נשים בגיל השלישי, והכוונה לנשים מעל גיל חמישים, אחרי שהיא עצמה הגיעה לגיל הזה וחוותה את משמעותו. בספר זה היא מפתחת את המונח Crone, שתרגומו אשה זקנה, לארכיטיפ האשה המבוגרת, הבשלה, המנוסה בחוכמת חיים. בספר המשך זה מפתחת שינודה-בולן את הארכיטיפ של `האשה הזקנה החכמה`, ומראה שהוא מורכב מאלות שונות, שמשמעותן בעיקר חוכמה (מטיס אלת החוכמה הפרקטית, סופיה אלת החןכמה הרוחנית והמיסטית, הֶקָטֶה אלת האינטואיציה והמעמקים והסטיה אלת האח של הבית והמרכז הפנימי השקט). בנוסף לחןכמה, כלולות בספר זה אלות שמשמען הוא `יותר מחוכמה`, והן אלות שהפעם אינן מהמיתולוגיה היוונית (שקמט, אלת הזעם המצרית; בודי-בבו, אלה יפנית של צחוק וריקוד וקואן-יין הסינית, אלת החמלה, שתואמת במידת מה גם למריה הנוצרית). השלב השלישי, שעד לפני עשרים שנה נחשב לשלב המנופאוזה, שֶכּוּנה בעברית בשם המצמרר `שלב הבּלוּת`, מתגלה בימינו כשלב פורה חדש שמאפשר רוחניות ואינטגרציה לנשים רבות שהתפנו מיגדול הילדים, והוא מאופיין בעצמאות רגשית ויצירתית, איזון פנימי והגשמת העצמיות המלאה, כשהארכיטיפ ה- Crone הוא המפעיל שלב זה (במקרה הטוב, כמובן). בנוסף לכך מתואר בספר זה איך פועלות בנפש האשה האלות המתוארות בספר `אלות בכל אשה` [מראה מקום] בשלב של הגיל השלישי. ספר חשוב נוסף הוא `רצות עם זאבים`, (אסטס, 1992) של פינקולה אסטס, שנעזרת באגדות רבות כדי להלל את הנפש הנשית ועוצמתה, ואת יכולתה לשקם ולברוא את עצמה מחדש. הספרים שהזכרתי כאן הם אסופות של חוכמה ותובנות חשובות על הנפש האנושית, וכמובן על היסוד הנשי בנפש, והם תרמו רבות לתנועה הפמיניסטית ולנשים באשר הן. ביקורת ומבט תלוי תרבות פון-פרנץ היא בת זמנו וממשיכה-מעמיקה את דרכו של יונג, והיא אינה חולקת עליו. כך גם בתפיסתה את הנשי. מיד עולה השאלה אם אפשר ללמוד על הנשי בנפש מתוך ספר שנכתב לפני שלושים שנה (ב-1972). הלא מאז זרמו מים רבים בתודעה-העצמית של האנושות ובתודעה הפמיניסטית. סימן השאלה הזה אכן מטריד. אמנם רוב הספר אקטואלי ומחכים גם כיום, אבל יש בו משפטים שמנסחים את מהות הנשי, שמעוררים לא רק הרמת גבה אלא התנגדות של ממש. בדברנו על ארכיטיפים כדגמי יסוד בנפש צריך לזכור, שבתחום הגדרת הנשי והגברי אנחנו מושפעים מארכיטיפים תלויי תרבות ולא מארכיטיפים שהם אמת אוביקטיבית מאז ומעולם. המבט הפטריארכלי - של פרויד ואפילו של יונג(!) - מקטין מבלי משים את ערכה ואת איכות החשיבה והתודעה של האשה. יונג אמנם העלה על נס את הקשר הבלתי-אמצעי והאינטואיטיבי של האשה אל העולם הפנימי העשיר והלא-מודע שלה, ואת הרגישות שלה במערכות יחסים, אבל לא את יכולת החשיבה הרציונלית שלה. האשה שפון פרנץ מתארת (האם בנשים כאלה היא נתקלה בקליניקה שלה בתחילת ואמצע המאה-העשרים?) היא אשה שמתקשה לשלוט ביצריה המיניים, בעוד "האנרגיה שמסוגל גבר להשקיע בתחומי עניין רוחניים יכולה לשאת אותו יחד עם גופו גם הלאה ממנו" (וון-פרנץ, 2005: 38). היא מתארת את האשה כפועלת באינטואיציות ונשלטת על-ידי רגשות וכמי שחשיבתה סטריאוטיפית, כשהיא עסוקה בגיבוב פרטים ללא מיומנות באנליזה-סינתזה אינטלקטואלית. זו אשה שיש לה `דעות` יותר מאשר חשיבה עצמאית, ושחשיבתה מעורפלת ("נשים אוהבות להיות מעורפלות אפילו בנוגע לקביעת פגישה" (שם: 143). האמנם?). היא טוענת שנשים מיטיבות לשמש כמזכירות, כי "הן אוספות חומרים והגבר האסיר תודה משתמש בהם, אך הן מוגבלות לאיסוף עבור הגבר ולעולם אינן יכולות להיות יצירתיות בעצמן" (שם: 73). יתירה מזו, היא מייעצת לנשים בנוסח העצות של האמהות של פעם, לא להראות לגבר את יכולתן החשיבתית: "אפילו אם יש לאשה דבר מה בעל ערך לומר, אולי מוטב שתשמור את דעותיה לעצמה, או תבטא אותן רק בשיחות פרטיות, או כשתישאל" (שם: 91). לא יאומן! לכל אלה היא גם מוצאת (לא תמיד!) `סימוכין` באגדות. יש להניח ש`דעות` כאלה של המחברת השפיעו על בחירתה באגדות מסוימות ולא באגדות אחרות, ואפילו בגירסה מסוימת ולא בגירסה אחרת. כך, למשל, האגדה על היפהפיה הנרדמת מובאת כאן בגירסה שבה אחרי מאה שנים של תרדמה מתרחשת היקיצה מעצמה, ולא בגירסה שבה מופיע הנסיך, שבמאמץ אקטיבי של חרבו מפלס דרך ומאפשר את היקיצה. ההבדל בין שתי הגירסאות הוא ההבדל בין ההמלצה או המסר של האגדה לפסיביות לעומת אקטיביות של הגיבורה. והרי אגדות, כמו מיתוסים, לא רק משקפות אלא גם מעצבות את הארכיטיפים החברתיים. גם דה-קסטייחו שבויה בסטריאוטיפ זה. לדעתי, הבעיה היא שלפי הנחות-היסוד היונגיאניות מתבקשת המסקנה האבסורדית שהתודעה היא נחלתם הטבעית של הגברים בלבד. לכן נדרש עידוד מיוחד בדמותו של ה`אנימוס` - יצוג של תיפקוד נפשי גברי, שתפקידו לגבש את יכולת החשיבה של האשה שמלכתחילה, לפי הניסוח של קסטייחו (המסתמכת על נוימן), היא מפוזרת, לעומת החשיבה הממוקדת של הגבר. הבדלי סגנון אלה, של תודעת הגבר והאשה, הם לדעתה מקור לאי-הבנות וקושי למפגש של גברים ונשים. הם הקושי למפגש אמיתי של נוכחות, שהוא כה יקר לנו וכה נדיר. קסטייחומציינת שהתודעה של האשה היא בהדגש איפיונייה הנשיים של היות חלק מהטבע, היות במגע עם מעיינות החיים, עם הקשר הבלתי-נפרד עם כל הדברים שצומחים והמשכיותם הנצחית" (דה-קסטייחו, 2000: 64). האשה דוברת מאותה שכבת הנפש שממנה מופקות האמירות החכמות של ילדים, אמנים ונביאים. זו מודעות מפוזרת, משום שהיא נוטה לזרום מדבר אל דבר כדרך שהחיים זורמים, וכך היא שופעת, אסוציאטיבית, נובעת מדימויי הלא-מודע ושרויה בהם. היא חיה את הצמיחה, את ההשתהות. היא פסיבית ונוטה `לפתוח את דלתה` לקראת ההתרחשות ולא `לעשות`. כלומר, זו השכבה היצירתית, ש`חושבת` אחרת מהשכבה הרציונלית. לכן "היא זקוקה למודעות הממוקדת שהאנימוס שלה [התיפקוד הגברי בנפש] בלבד יכול להעניק לה" (שם: 96). התודעה המפוזרת הזו דומה למה שנוימן כינה – `מודעות מטריארכלית`, שהיא כעין שלב ביניים בין התודעה הרציונלית לגמרי לבין תודעה בלתי-מפותחת, אבל איננה שלב פחות בערכו מהתודעה הרציונלית הגברית אלא אחרת, ורב-ערכית במהותה. למעשה המודעות המטריארכלית אינה רק נחלת נשים אלא היא יותר מצב נפשי של גברים ונשים מסוימים. זו המהות היצירתית האינטואיטיבית שהפסיכולוגית היונגיאנית פינקולה אסטס סחפה אותנו להכיר בערכה בספרה `רצות עם זאבים` (אסטס, 1992). כתיבתה של אסטס היא המחשה של כתיבה מטריארכלית כזו, ולא לטובה! ספרה של אסטס נהיה לספר פולחן אבל כתיבתה המפוזרת, האסוציאטיבית, הנלהבת, הינה ארכנית ומעייפת. מענייין לעקוב כיצד האגדות, וגם המיתוסים, אמנם מתואמים עם העמדה הדכאנית (של התרבות הפטריארכלית, של ההורים וגם של התיאוריות הפסיכולוגיות המיושנות), אבל גם בפירוש - וזה העיקר - חותרים נגדה. האגדות והמיתוסים מתארים מחד את השעבוד של האשה (והנשי בכלל) שפועל להקטנתה, ומנסה להגביל, להעניש, להמית, להרדים, לכלוא או לכשף אותה ולקצץ את ידיה או רגליה, ומאידך את הדרכים שעליה לנקוט, לעתים במסע אמיץ ומיוסר, כדי לגלות את כוחה שלה, להיגאל – על-ידי הגבר הקונקרטי ו/או הסמלי (יסוד פנים נפשי), או על-ידי אשה/נשיות סמלית, ואז גם לגאול את הגבר (היסוד הגברי בנפשה והגבר המציאותי בחייה). קריאה של מיתוסים ואגדות שמודעת למלכוד התפיסה הנשית בתודעה הפטריארכלית מאפשרת להתעשר מעומקיו הרבים של הטקסט עצמו, שמחפה על כל זה. אחרי שכתבתי דברים אלה בסקירתי על `הנשי באגדות` שתורגם לעברית מצאתי טענה דומה אצל הפסיכואנליטיקנית הלקאניאנית שושנה פלמן, בספרה `מה רוצה אשה` (Felman, 1993). פלמן מוצאת את ההתנגדות לסמכות הגברית-פטריארכלית בתוך הטקסטים שהיא קוראת ולא מחוץ להן ( – שהיא קריאה פמיניסטית של מחאה כלפי הטקסטים –). ההתנגדות נוכחת, לטענתה, בפעולות-נגד של הדמויות הנשיות כלפי הסמכות הגברית בתוך מסגרת הסיפור, או בניואנסים בשפתם של המְסַפְּרִים, וזאת גם כאשר המספרים נתפשים כמחזקים את הסדר החברתי הסקסיסטי. התרומה הגדולה של התיאוריה היונגיאנית היא בהכרת ערכה המרכזי של הנשיות בנפשו של כל יחיד ובחברה. אין ספק שתיאוריה זו תרמה מאוד להתפתחות הפמיניזם והשבת הזכויות לנשים במאה הזו, כשעודדו את התפתחות היסוד הגברי באשה ואת היסוד הלוחמני למימוש אישיותן, ובו בזמן אישרו מחדש את המלאות הרגשית והיצירתית הנשית. ההשקפות הדתיות של המודעות הקולקטיבית באירופה אינן נותנות ביטוי מספיק לעיקרון הנשי, וכפיצוי מעלה הנפש הקולקטיבית הלא-מודעת אל פני השטח עושר של דמויות ארכיטיפיות נשיות. האגדות, שרובן צומחות מתוך התרבות הנוצרית, מושתתות על תפיסת תרבות פטריארכלית שבה שולט האל המונותאיסטי או השילוש הגברי (הנוצרי), כשהאשה-אם – מריה - היא בדמות חד-צדדית של חיובית-קדושה. הפיצול של הנצרות בין הטוב לבין הרע (ישו ומריה הם רק טובים) מתקיים גם באגדות, כשלעומת נשים טובות ומלאכיות עולה הקוטב הדמוני-שלילי של האשה בדמות המכשפה או הבאבא-יאגה. ברמה החברתית, ככל שהעמדה התודעתית השלטת התנגדה לארכיטיפ הנשי ולערך הנשים בחברה – הנשי הופיע יותר מתוך הלא-מודע ככוח דמוני מאיים שפעל בנפש הפטריארכלית, שתוצאתו היתה ההיסטריה של שריפת ה`מכשפות`. ייתכן שכותבי הטקסטים הקדומים הם גברים, אבל ייתכן גם שהם נשים שהפנימו את העמדה הפטריארכלית ובו בזמן התקוממו נגדה. מכל מקום, הלא-מודע הקולקטיבי מבטא את מחאתו על הזנחת היסוד הארכיטיפלי הנשי מתוך המיתוסים והאגדות עצמם, והכוח הנשי מתקומם ושואף להיגאל ככוח חתרני נגד התודעה הפטריארכלית. זה שובו של הנשי המודחק. הכוח הנשי ששואף להיגאל ולהכיר בכוחו פורץ לטקסטים, בניגוד לעמדה התודעתית של כותבי הטקסט. כך הדבר, לדעתי, גם במקרא, ובאופן ברור בתמונות האלכימיה ובסמלי הטארוט. נוימן מדבר על הגבר, שבמסע חייו חייב לגאול את האשה הכלואה באגדות, שהיא האנימה, היסוד הנשי בנפשו. אבל למעשה זו גם משימתה של העמדה הגברית הפטריארכלית - לגאול את הדימויים הנשיים ולתת להם לחיות במלואם בתרבות ובחברה. לא רק היסוד הנשי בנפש, אלא הנשים בכלל נחשבו לפחותות-ערך במאות הקודמות, ואפילו התיאורטיקנים הנאורים הגברים במאה הזו - כמו פרויד, ואפילו יונג ונוימן, במידת מה - התיחסו אל האשה מנקודת מבט עליונית, המפחיתה בערכן, ובמקרה הטוב `גואלת` אותן, או `מרשה` להן להתפתח (יונג, ראה להלן) כדי להיות ראויות לקשר שוויוני עם הגבר (כך הפרשנות של אריך נוימן ל`אמור ופסיכה`: פסיכה יוצאת למסע התפתחותי כדי שתהיה ראויה לקשר זוגי עם אמור, בן זוגה היפהפה). כאמור, גם פון פרנץ וקסטייחו עצמה נגועות בכך. אפילו הפסיכולוגיות הזדהו עם תפיסות פטירארכליות אלה, שמצד אחד יש בהן הערצה ואידיאליזציה של הנשי, האשה והאם כמקור החיים והנשמה (כפי שפועל עלינו הדימוי הארכיטיפי, במיוחד כשלא נותנים לו את המקום הנכון), ומצד שני הזדהות עם פחיתות ערכו. הפיצול הארכיטיפי של הנשי מופיע בקיטוב של האשה כקדושה או קדשה, כששני הדימויים האלה עושים את האשה הממשית בחיים עצמם, בפועל, בלתי נגישה, והם מקור לפחד גדול מפני כוחה של האשה. כתוצאה מתקיים מצב שבו, בד בבד עם הערגה הגדולה של כל מין להתחבר עם משלים נפשו הפסיכוסקסואלי, מתקים מצב תת-קרקעי של פחד, הערצה, זלזול וסירוס הדדי. יונג העריך מאוד את האיכות הנשית והנשים, לעומת פרויד שראה את האשה כיצור שחי בתודעת הֶיעֶדֵר – היעדר פניס. פרויד תיאר את הנשים כבעלות קנאת פין (כמה מופרך ומגוחך זה נשמע היום!). פרויד גם חשב שהאשה המנוצלת נפשית ומינית על-ידי הגבר היא היסטרית, ואת תחושותיה האותנטיות ביטל בטענה שהן פנטזיות. מדוע לא ראה פרויד שהאשה קינאה בצדק, בתקופתו, בגברים, על שום שנבצר ממנה להתפתח ואפילו ללמוד, כפי שמותר היה לגברים. באמת הכרח היה להן לקנא בזכות שהיתה לגברים על גופם, רכושם ונפשם שלהם ושל נשותיהם. קנאה זו הובילה נשים, להבנתי, לא לנוירוזות – כפי שפרויד סבר, אף כי אולי כך היה בתקופתו – אלא, בסופו של דבר, למאבק קראת התפתחות שוויונית. ובכל זאת גם יונג עצמו היה שבוי בתרבותו, ולכן ראה את מאפייני הנשיות (וכן את הנשיות שפועלת בנפש הגבר, שהוא כינה `אנימה`) באיפיון מסוים מאוד, ששינודה-בולן מזהה אותו עם זה של של האלות הרה-דמטר-פרספונה. אלות אלה מאופינות כאלות שעניינן יחסים אנושיים: הן קשובות לטבע, לגוף ולאמהוּת, הן מכילות, אמוציונליות ונוטות לפסיביות תחושתית. התכונות האחרות של האלות העצמאיות הלוחמניות לא בוטאו במונחי הנשיות של יונג. העצמאות והחרות לעיצוב משימות ולעיצוב החיים (של אתנה וארטמיס) נראו ליונג כאיפיון גברי, ולא כאפשרות נשית מלכתחילה. וכך, לדעתי, האיפיון הנשי של יונג עדיין היה במובן מסוים נחות או נעדר איכויות. יונג קידם אותנו כשדיבר על חשיבות הקשב של הגבר לאיכויות הנשיות בתוכו ופיתוחן בנפשו, וכן חשיבות פיתוח האיכויות הגבריות בנפש האשה. אבל למעשה, האיכויות שיונג זיהה עם גבריות ועם ה`אנימוס` הגברי שהאשה אמורה לפתח בקרבה, מאפיינות את תכונות האגו (אם כי הוא לא אמר זאת במפורש). מכאן משתמע, שהאשה לדידו לא ניחנה באיכויות של אגו מלכתחילה, והיא לא תוכל להוציאו לפועל ללא הסיוע מהאנימוס – היסוד הגברי שמלכתחילה אינו מפותח בקרבה. הוא סבר שלאשה יש חשיבה אמוציונלית, בלתי מפותחת, ומושפעת מדעות קדומות. זו כמובן היתה הדעה הקדומה שלו. אבל נדגיש - יונג היה במוצהר בעד האיכויות הנשיות שאותן העריץ, והוא זיהה את הנשיות עם הקשב לעולם הפנימי-הרגשי והלא-מודע, וראה בנשים את השער לעולם הלא-מודע שהגבר זקוק לו. אבל כשנתבונן באלים ששינודה-בולן מתארת אותם בהרחבה ( בספרה `אלים בכל גבר`), נראה שהקשר ללא-מודע מתקיים מלכתחילה גם כאופציה בנפש הגבר, בדמותם של האלים הפסטוס - האל היוצר המתבודד החי במערות וולקן, בדמות האל הרמס - שמגשר בין המודע הארצי והשמימי לבין הממלכה התת-קרקעית של הלא-מודע ומביא משם את מכמניה, וכן בדמותו של דיוניסוס – המיסטיקן, המשתכר והיוצר. באותה מידה נגלה שיכולת החשיבה מצויה מלכתחילה אצל האשה בדמות האלה אתנה, אלת החוכמה והאסטרטגיה. העמדה הגברית-פטריארכלית התייחסה לאשה כאל ירח, שהוא גם חסר ופגום וגם מקבל את אורו מהגבר (המזוהה כמובן עם השמש). אסתר הרדינג, בספרה המסתורין הנשיים (Harding, 1976) מגלה את השפע הדינמי של המחזוריות הרגשית של נפש האשה הקרובה לאלות הירח הקדומות. האשה מתגלה במלאותה הרגשית במקום בחסר הירחי שלה. התרבות נוטה להדגיש ולעודד פיתוח תכונות מועדפות מסוימות אצל הנשים. שינודה-בולן מדגישה בשלושת ספריה על נשים וגברים, שהאופן שבו מאופיינים ופועלים האלים-אלות בנפשנו מוכתב על-ידי שלטון הגברים הפטריארכלי המעצב עבור גברים ונשים את האיכויות המועדפות, ומדכא מאוד את כל מה שלא תואם לשליטה הגברית. כך, למשל, כשהיא מתארת את האלות הרה, דמטר ופרספונה היא מכנה אותן `האלות הפגיעוֹת`, משום שעיקר עניינן הוא יחסים ושלושתן נבגדות על-ידי הגברים הבוגדים, החוטפים והכולאים, כפי שמתרחש עד ימינו בתרבות הפטריארכלית. האב הפטריארכלי במיתולוגיה היוונית מנסה במשך דור אחר דור להשמיד את בניו, וכתוצאה מנסים הבנים להשמיד את האבות. פעמים רבות האל-אב גם בולע את האשה (כמו שזאוס בלע את מטיס אשתו) או מקריב אותה (כמו אגממנון את איפיגניה בתו). אין הדבר כן בכל מיתולוגיות העמים. העובדה שהאלים ששינודה בולן מתייחסת אליהם כארכיטיפים הם תלויי תרבות מסוימת (יוונית), שאכן השפיעה ומשפיעה עד היום, מערערת את משמעות הארכיטיפ כיסוד נפשי מולד ובלתי-תלוי בזמן ובמקום. לכן אלים ואלות רבים מעוצבים לפי עבר שמשחזר עצמו מתוקף התנסות חברתית חוזרת ולפי סטריאוטיפים חברתיים קיימים. חשוב אפוא להבחין בין לא-מודע קולקטיבי לבין לא-מודע תרבותי. בספריה של שינודה-בולן יש בלבול מסוים בניסוח שלה את המוחלטוּת של תפישת הארכיטיפ כישות `נצחית` בנפש הלא-מודעת הקולקטיבית, ובין הבחנה בפעולתו בפועל כממוזג עם היבטים תרבותיים חברתיים שמושרשים בחברה. מכל מקום, לדעתה של שינודה-בולן השחרור מהפטריארכליות מתרחש אצל נשים בעיקר בגיל השלישי. אבל ייאמר, שהכללה זו נכונה רק לגבי חלק קטן מאוד מהנשים המערביות המשכילות בעידן הפמיניסטי של היום. שוב מדובר בהתניה תרבותית, המאפשרת (או לא) להפעיל ארכיטיפים מסוימים בגיל המתאים להם. לדעתי, אי-אפשר להסיק מכך על מהלך החיים של כל אשה באשר היא מעבר לתרבות ולזמן. הפוסטמודרניזם מביא לעמדה הפוסטיונגיאנית בחינה מחודשת של המושגים המרכזיים של הנשי והגברי. הגישה היונגיאנית הכירה מלכתחילה בערך ההדדי של נשים וגברים לעומת עמדת העליונות של פרויד כלפי נשים. עצם הזיהוי של הלא-מודע הקולקטיבי עם המהות האמהית, וההכרה בכורח של הנפש לשוב ולצלול במעמקי הלא-מודע הנשי המפרה, וכן הצבת היסוד הנשי, האנימה, כמנחהאל החיבור הנכון לעושר המעמקים – פדה את האשה מעמדת הנחיתות של המבט הפלוצנטרי של התרבות הפטירארכלית, ואף העמיד אותה כבעלת איכות רבת ערך ומיוחלת. התפיסה היונגיאנית הושפעה מהאלכימיה, שראתה כיעד התהליך את הנישואים הקדושים של הגברי והנשי, ששניהם יסודות חשובים ושווי-ערך. האלכימיה גם העמידה את האשה כנושא בלעדי לציורים רבים, כשבמרכזם זוהתה האשה עם ציר העולם, שהוא העץ האלכימי, או שהיא זוהתה עם קרן השפע ומקור ההזנה לגברים. התפיסה היונגיאנית הקדימה וקידמה את הפמיניזם. התפיסה היונגיאנית ניזונה, במעגל הדדי של השפעות, מהפמיניזם ומהפוסטמודרניזם שמשולב בעצם מהותו של הפמיניזם, שחייבו בדיקה מחודשת של מושגי הנשי-גברי מתוך הכרה שמושגים אלה הוגדרו על-ידי המבט הגברי. כך, למשל, הזיהוי של יונג את האקטיבי עם גברי ואת הפסיבי עם נשי מתאים לעמדה פטריארכלית, שבה אכן מוכתבות תכונות אלה לגברים ולנשים בהתאמה. בתפיסה הפוסטיונגיאנית רואים תכונות אלה כקיימות לעצמן, אשר מאפינות גבריות או נשיות. הגישה הפוסטיונגיאנית בוחנת את תקפותם של הארכיטיפים הנשיים, ומראה כיצד הם מוכתבים על-ידי המבט התרבותי הגברי הפטריארכלי, ובכך פוגעים באפשרותה של האשה להכיר ולבטא את עצמה מתוך חווייתה שלה. הכיוון הפוסטיונגיאני-פוסטמודרני בעקבות לאקאן מתעלם מן הניגודים של גבר-אשה כניגודים קוטביים בעמדה היררכית, לפיה קוטב אחד תמיד מועדף והשני נחות, והוא מכיר בהבדלים ובשונות שלהם כיסודות שווי-ערך. פסיכולוגיות יונגיאניות בנות דורנו (אסטס, בולן, פררה, אולנוב, וודמן) מתנגדות להגדרת האשה כמי שמהותה לשרת אחרים (כמו בשלושת ההיבטים הראשונים בהגדרת סוגי האשה אצל טוני וולף - אם, הָטָיֶירָה [מלווה-פילגש ובת-זוג], מדיום, אמזונה). הן מעצימות את המשמעות הנשית-אמהית של הנפש ומגדירות מחדש את המהות הנשית מתוך עצמה ולעצמה. הן גם מדגישות את המהות האמהית היצירתית של הלא-מודע.
הערות
ביבליוגרפיה אסטס, ק. פ. (1992) `רצות עם זאבים, ארכיטיפ האשה הפראית). תרגום: עדי גינצבורג-הירש. תל-אביב: `מודן`, 1997. דה-קסטייחו, א. ק. (1973) `אשה - הפסיכולוגיה של הנשי`. תרגום: מתי בן יעקב. תל-אביב: `מודן`, 2000. לנארד, ל.ש. (1982) `אשה פצועה. על יחסי אבות ובנות`. תל-אביב: `מסדה`, 1988. נוימן, א. (1950) על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי`. תרגום מרים רון-בכר. תל-אביב: `ספרית פועלים`, 1981. נוימן, א. `משמעותו של ארכיטיפ האדמה בעת החדשה`. מתוך `האדם המיסטי`.תרגום: יואב ספיר. תל-אביב: `רסלינג`, 2007. נוימן, א.(1950) `על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי`. מתוך אפוליאוס, `אמור ופסיכה`. תל-אביב, הוצאת ספרית פועלים, 1981. פון-פרנץ, מ. ל. (1972) `הנשי באגדות`. תל-אביב: `הקבוץ המאוחד`, 2005. שינודה, ב. ג`. (1984) `אלות בכל אשה`. תרגום: מיכל רון. תל-אביב: `מודן`, 2002. שינודה, ב. ג`. (1984) `אלים בכל גבר`. תרגום: מיכל רון. תל-אביב: `מודן`, 2002. Harding, E. (1976) Woman Mysteries. New York: Harper Colophon Books. Neumann, E. (1954) The Origin and History of Consciousness. London: Karnak. Neumann, E. (1955) `The Great Mother`. Princeton: Bollingen Series. Princeton University Press. Neumann, E. (1994) The Fear of the Feminine and other essays on femininepsychology. Princeton: Bollingen series, Princeton University Press. Shinoda, B. J. (2001) Goddesses in Older Women. New York: Harper Collins Publishers. Felman, S. (1993) What Does a Woman Want? Reading and Sexual Difference. Baltimore: Johns Hopkins University Press. |
ספרים, כתב-עת לפסיכותרפיה. עורך: ד"ר דרור גרין. מערכת: חיים עומר, עמיה ליבליך, עפרה אילון, יעל לצר, אלכס מזרוחין, נחי אלון, אליצור ברנשטיין. ניתן לשלוח למערכת מאמרים חדשים בתחום הטיפול הנפשי: תיאורי-מקרים, פסיכואנליזה, טיפול נרטיבי, טיפול התנהגותי, טראומה והלם-קרב, ועוד.