הטיפול ההתנהגותי התפתח כתגובת-נגד להנחות הפסיכואנליטיות. בעוד הפסיכואנליזה מבקשת להבין את ה'למה', מתמקד הטיפול ההתנהגותי ב'איך'. הגישה ההתנהגותית אינה מקבלת את ההנחה הפסיכואנליטית, שאנו נשלטים בידי כוחות לא-מודעים, והמטפלים ההתנהגותיים מאמינים שאנו שולטים בהתנהגותנו באמצעות התודעה.

הגישה ההתנהגותית מבוססת על המחקר הפסיכולוגי, ומתייחסת רק אל ההתנהגות האנושית, הניתנת לצפייה. מאחר שההתנהגות שלנו היא תוצר של לימוד והתנסות, והיא מושפעת על-ידי הסביבה בה אנו חיים, הרי שניתן לשנות אותה באמצעות תהליכים לימודיים.

לפיכך מתמקד הטיפול ההתנהגותי בקשיים המתבטאים בהתנהגותם של המטופלים, ומתקן אותם באמצעות תהליכים לימודיים ולא באמצעות ניתוח הביוגרפיה שלהם או הבנת גורמים נסתרים. למעורבותו והשתתפותו של המטופל בגישה זו יש תפקיד מרכזי, באמצעות תוכנית הטיפול אותה פורש בפניו המטפל.

לעתים קרובות משולבת הגישה ההתנהגותית בגישה הקוגניטיבית לטיפול נפשי, שהתפתחה בשלב מאוחר יותר. בטיפול הקוגניטיבי מסייע המטפל למטופל לחשוף תבניות חשיבה המכשילות אותו, ולגבש תפישת עולם רציונלית שאין בה סתירות פנימיות.