"איש אינו חולק על כך שהיהודים (זו הגדרה שהשתנתה במהלך ההיסטוריה) חיו בארץ-ישראל רק זמן קצר במהלך ההיסטוריה, ושעמים אחרים חיו בארץ-ישראל זמן רב יותר, וחלקם חיים בה עד היום". -ה"פיוט" הפעם מצמרר באכזרויותו. אבל אני בכל זאת רוצה להתייחס לנקודה הציונית. ראשית, למרבה הצער יש החולקים על כך שהיהודים בכלל חיו בארץ ישראל. שתיים, אכן ההגדרה השתנתה במהלך ההיסטוריה. בין היתר משום שבמהלך ההיסטוריה הרבה דברים משתנים. דווקא מידת ההשתנות היא שמעידה על הרציפות. ועוד דבר – כפי שניתוח הד.נ.א של יצורים שונים יכול להצביע על המרחק ולפיכך על הזמן שעבר מאז יצאו מאב קדמון משותף, כך דווקא ההשתנות שהצבעת עליה מעידה על הזמן הממושך. מכאן שדווקא על פי דבריך הקבוצה הזאת שנקראת "יהודים" קיימת ברציפות הרבה מאד שנים. בכלל, הגדרות במקרה הזה הן דבר מלאכותי. דבר אחר שמאפיין את התקופות של חיי היהודים בארץ הזאת בהשוואה לרוב התושבים כאן לאורך ההיסטוריה (ולא כולל העממים המושמדים) היא החיבור של עם לטריטוריה ולא חלק ממשהו הרבה יותר גדול. מרבית ההיסטוריה של ארץ-ישראל היא היסטוריה של אימפריות, כאשר הארץ היא חלק צדדי וזעיר. תחת מצריים, אשור, בבל, פרס, מקדוניה, רומא, האיסלאם הערבי והעותמנים הארץ מעולם לא היתה המקום היחיד או אפילו המרכז של תושבי האימפריה. עמים נבדלים היו כאן לדעתי מעט מאד. היהודים אמנם חיו בריכוזים גדולים וחשובים במרכזים של אותן איפריות, אך פרט לארץ ישראל (גם כן בגבולות משתנים) לא היה להם תחום טריטוריאלי. על כן, יש זיקה יחידה במינה בין האנשים לארץ ואין טעם לנסות להכחיש אותה. לא מהכיוון הזה ניוושע.
   

בהקשר למה שכתבת על החברה הקפיטליסטית ובהסכמה עם הבעיתיות המאפיינת את אורח החיים הזה אני תוהה על דברים אלו ,שגם אחרים כתבו אותם ,בלי כל התייחסות לעובדה שחברה זאת היא שמאפשרת לך את אורח החיים בה בחרת. אורח חיים המבוסס על תקשרות מידית עם כל העולם (ובלי להכנס לאין סוף הדברים האחרים שפותחו כדי לאפשר לך ולבני משפחתך להנות מאורח החיים בה בחרתם). “בעולם הקפיטליסטי-תחרותי "פְּנַאי" הוא חלון-זמן הכרחי במירוץ העבדות המקובלת, המבוססת על התמכרות להישגיות, לרכושנות ולהצלחה. "
   

דרור יקר, פותחת כמובן בהודיה על רגעי הנחת וההשראה שאתה ממשיך ומאפשר בהתמדה. עבורי אלו ניצוצות של אור. אני מבינה את שירו של קוואפיס כך: אין מקום אחר, כי אין מציאות אלטרנטיבית. את מבנה האישיות שלנו ניקח איתנו לכל מקום שנלך. נכון שיש מעטי סגולה שעצם שינוי המרחב הפיסי גם מאפשר להם את הרווחה של לשנות את המבט, אבל הרוב משנים מקום מתוך אמונה שישנו מזל, והמזל הוא הפכפך… יש בעיני בשיר קריאה למסע פנימי באשר הינך. המציאות היא אותה מציאות, והיא מאפשרת אינסוף אופציות. עבור מי שיודע את עצמו, אפשר שיוכל לבחור לנוע בכמה שפחות מאבק ובזהוז אנרגיה בתוכה. גם במסע לאיתיקה - אני מוצאת הפניה לבית פנימי. זו דרכו של איש הרוח. שבת שלום
   

ברקמה מדויקת אין חרדה אימהית. יש אמא שמסתכלת על בנה התינוק שנרדם, שיר מלא תום ורוך. לגבי כף יד רשעה היא סיפרה שאבא שלה הכה אותה רק פעמיים והוא היה ממש אב רך, ובגלל שזה היה כל כך נדיר היא זכרה את זה. לגבי חמדה, יש שם כל כך הרבה יופי וחמדה, הרבה יותר מאיום. כלומר, יכול להיות שאתה רואה בדליה רביקוביץ רק אישיות חרדתית, מאיימת שרואה רק את החושך בעולם? אם כך, זו פרשנות שלך וכל קשר בינה לבין המציאות מקרי בלבד.
   

ברכות לחיים מלאי אתגר, עניין ואהבה