שלום רמי, 

תודה על העניין בבריאותי. אני בריא ושלם ושמח בכל מה שיש לי, וגם ביופיו של העולם המתפרש מול עיני בכפר הבולגרי השלו. 

אם תדפדף בשבע-מאות עשרים-ושמונה ההרהורים ששלחתי עד היום תגלה שאני תמיד מתייחס לחרדת-המוות, שהיא המניע האנושי הראשון, וגם לחיפוש האנושי אחרי תחושה של 'מקום בטוח'. 

המוות נמצא מול עינינו כל הזמן, ובמיוחד בשנה האחרונה, כשאנחנו מוצפים באיומים של מגיפות ומלחמות ואסונות אקולוגיים. 

המוות אינו קודר ואין צורך לפחד לדבר עליו. הוא מלווה אותנו כל הזמן, ואם לא נתעלם ממנו אולי נדע להתאים את עצמנו למציאות ולמצוא בה, בכל רגע מחדש, את היופי הנשקף מבעד לחלון. 

מה שקודר ומפחיד הוא האיומים והחרדה שמישהו משתמש בהם כדי לשלוט בנו, כדי לעשות בנו מניפולציות וגם כדי לשווק לנו מוצרים מיותרים. 

במקום לחשוש מהמוות ולהשתעבד למי שמנסה להפחיד אותי, בחרתי לקחת אחריות לחיי, לעבור לגור בכפר קטן בבולגריה, וגם להקים כאן קהילה קטנה לאנשים חופשיים, שאינם חוששים מן המוות, ומוכנים לבחור במה שטוב ונעים להם. 

יום טוב ונעים, 

דרור 

אירית יקרה, 

ההרהור על השירים של דליה רביקוביץ וחדוה הרכבי נשלח באיחור, בשל תקלה באתר, ואני שמח שהוא העלה בך חמימות. 

סוף שבוע טוב ונעים, 

דרור 

בוקר טוב, מוטי, 

זכויות יוצרים הן אחת ההמצאות האכזריות ביותר של בני-האדם. 

אני מאמין בשיתוף, וגם בספרי, בעמוד הזכויות, אני מציין שמותר להעתיק למטרות לא מסחריות, בצירוף שם המחבר וההוצאה. 

יום טוב, 

דרור 

מוטי יקר, 

אני שמח שאהבת את השיר של סירקה טורקה. 

אכן, בכל שבוע אני מצלם את אותו הנוף, אבל מתבונן בו בדרך חדשה, ונפעם בעצמי כשאני מגלה בו דברים חדשים. 

הצילום הוא מטפורה להרהור שלי, שבו אני מציע להתייחס לשיר כאל חלון פתוח, המאפשר לנו להתבונן בעולם במבט חדש, כמו בצילום. 

אני אוהב לבשל, ואני מבשל באופן אינטואיטיבי כבר הרבה שנים.החלות מתוקות, משום שיש בהן סוכר. 

אני עושה דברים רבים ביום אחד, משום שאני מגדל ארבעה ילדים, בחינוך ביתי, וזה עולם מלא, שבו אנחנו לומדים, מנגנים, מבשלים, עובדים בגינה, מטיילים, מדברים (ובתוך כל זה אני מקדיש יום-יומיים להרהור על שירה ומשתדל גם לכתוב ספרים). אנחנו גרים בכפר בולגרי נידח, ובימי הקורונה אנחנו מבודדים עוד יותר, ומקיימים למעשה משק אוטרקי הכולל הכל. 

שבת שלום, 

דרור