בצחוק.

שירו של דוד אבידן לקחתי מאתר פסייקום של דרור גרין המדהים שיושב בבולגריה.

בשבילי השיר מחדד את ההבנה באשר לגבולות היכולת האישית לדבר ולבטא לעומת האינסופיות של הידע שנאגר בתוך שפה/מילים. ואיך מילים יכולות למלא אותי או לרוקן אותי. דבר נוסף הוא שהמשורר שם את עצמו בשיר הזה ככוח כל יכול דוגמת אלוהים, ומתעתע בי בעודו מערער את המשמעות והביטחון שהכרת השפה נתנה לי עד היום.

ואז, אלך ואשב במדיטציה. אביט מכל הכיוונים במילים המרחפות סביבי כדי ללמוד מחדש להשתמש בהן. אבל אם אחמיץ את מדיטציית הבוקר, אהיה גס רוח.

להתראות ביום שני

אני מתבוננת בצילומים שאתה שולח, בכפר של חייך, ורואה לפחות שלושה אבות נפלאים; הנהר, השמיים ואתה.  ולפחות ארבע אמהות מופלאות; אמא אדמה הנותנת אהבתה, אמא טבע הנותנת טבעה, הגפן הנותנת פריה, הזריחה החוזרת על עצמה.