מאונס למחול בכרמים / דורית בר-אדם16/08/2019 07:50וביחוד בט"ו לחודש אב דאז קיימא סיהרא באשלמותא ולכן הי' גם היום הזה מיוחד לחול במחולות שהוא התגלות האור מקיף ודייקא במקום המקדש כירושלים ושילה שעמד שם המשכן.
קטע מתוך הפרשן הפרי צדיק.
בעקבות דבריך תהיתי כיצד זה אנחנו זוכרים תמימות וטוהר ושמלות לבנות בכרמים ובחורים יפי תואר.
והנה לנו פרשנות אחת ובטוחה שיש רבות ההופכת מעשים של אכזריות וחוסר מוסר לחג האוהבים. היתכן שגם הפרשנים היו מודעים והפכו את היוצרות כדי שהתורה תתקבל ללא בקורת או תהיות.
אז והיום / ד"ר דרור גרין 23/08/2019 16:52דורית יקרה,
נדמה לי שהתשובה הרבה יותר פשוטה וכואבת.
התנ"ך מייצג תפישת עולם גזענית, שהדרת הנשים היתה חלק ממנה. תפישה זו היתה מקובלת עד לא מזמן (תחילת המאה-העשרים), ולמרות שנדמה לנו שרעיונות כמו 'זכויות אדם', זכויות שוות לנשים ולהומוסקסואלים, מייצגים את תפישת העולם העכשווית, רוב בני-האדם עדיין מחזיקים באמונות הישנות (בעיקר בדתות המונותיאיסטיות), ומה שנראה לנו (כלומר למעטים המאמינים ברעיונות החדשים) כמובן מאליו עדין מוטל בספק. חטיפת נשים המחוללות בבגדי-לבן בכרמים עדיין נראית לרבים כמעשה רומנטי, או לפחות כפנטסיה לגיטימית.
שבת שלום,
דרור
/ 30/08/2019 19:21האדם מעולם לא השתנה, ולא ישתנה בעצמו. תכנותו "הטבעי" ימשיך היותו, ברצונו ובשלא רצונו. כל הכביכול
שינויים אנושיים, הינם עבודה בעיניים, של בני אדם שכך רצונם. עולמנו הינו שקר עולם, והפסיכולא בהחלט
לא היותם. רוב שסביבנו נחשב נעשה, הינו מעשה לריווחת הַרְוָּוחָה. אפשר להסכים ואפשר גם שלא. הטבע
ממשיך בטבע עצמו.
בגנות הדטרמיניזם / ד"ר דרור גרין 30/08/2019 19:42שלום לאלמוני/ת,
לכל אחד מאתנו תפישת-עולם משלו (או מן המקום שממנו ינק את אמונותיוו), ואני מכבד את תפישה העולם הזו, המניחה שטבע האדם קבוע ונמשך לנצח.
ויחד עם זאת אני רוצה למחות נגד תפישת-העולם הזו, נגד הדטרמיניזם המבטל את מה שמעניק משמעות לחיינו, כלומר את היכולת לדמיין או לשנות את עצמנו ואת המציאות שבה אנו חיים.
אני ממליץ על ספרו של ג'רמי ריפקין, שבעיני הוא התנ"ך של המאה העשרים-ואחת, הבוחן את ההיסטוריה של הציוויליזציה האנושית, ואת התפתחות האמפתיה, שיצרה את השינוי בתחבורה, בתקשורת ובכלכלה, ואת האופן שבו בני-האדם התפתחו מקבוצות חברתיות קטנות לשבטים, אומות ועד לעולם הגלובלי. זה אינו תהליך חד-פעמי, שמתאר את המעבר מטבע האדם האנוכי לגילוי האמפתיה, ויש בו עליות ונסיגות. עכשיו, למשל, אנחנו בדרכנו חזרה אל העידן האנוכי, אל פירוק הציוויליזציה והחזרה לכתות קטנות וקנאיות.
כדאי מאוד לקרוא את הספר הזה:
https://www.amazon.com/Empathic-Civilization-Global-Consciousness-Crisis/dp/1585427659
שבת שלום,
דרור
קם ונופל וקם / מרים פ. 03/08/2019 12:27שלום דרור,
מאוד אהבתי את המשפט שלך, "כל שיר הוא מכשיר לפירוק תבניות החשיבה וההבנה שלנו.."
השיר של א. חלפי הזכיר לי שיר היקו של סאישי ימגוצ'י:
רואה אך ורק שדה חרב,
קם ונופל,
קם ונופל
בתוך "שמש קפואה" מאת י. תמרי שמסביר שהמשורר הסתכל על השדה בפורט ארתור בחבל מנצ'וריה, שבמלחמה עליו בין רוסיה ליפן ( 1904-1905)
נהרגו 120 אלף חיילים.תמרי מוסיף שהמשורר רואה שטח גלי שבעניו נתפס כקימה ונפילה, וגם מקצב השיר שבור- לא רק בני אדם 'נשברו 'במקום הזה.
מעניין לחשוב על ההבחנה בין "נופל וקם" ל"קם ונופל" מול מאבקים שונים בחיינו,
תודה, שבת שלום , מרים פ.
פירוק והרכבה / ד"ר דרור גרין 07/08/2019 10:34מרים יקרה,
אכן, בכל שבוע אני כותב כאן על עבודת קורא השירה, שהיא מלאכת הפירוק וההרכבה שכל קורא עושה בדרכו. אינני מבקר שירה, ובעיני קריאת שירה היא כלי חשיבה יחיד במינו, לתרגול 'ריסטרט' מוחי המאפשר לנו להבין את המציאות טוב יותר ולהיגמל מדעות קדומות.
תודה על התוספת של שיר ההייקו, ועל האופן שבו את מפרקת ומרכיבה את המלים למשמעות חדשה.
יום טוב,
דרור
ער או רע (מתוך ער פל) / אירית שראל20/07/2019 13:16כמה טוב שיש לנו, בני אנוש, את האפשרות הפותחת להרהר ולא מחוייבים לסגור ב-דיעות. הדבקת אותי בהרהור על ערפל, על המוות, על פחד המוות, תודה. בוודאי לא הייתי מתעכבת על השיר הזה בלעדיך. אני מאמינה בלעצור כשמשהו תופס אותך, אפילו מילה אחת, זה אומר שיש שם משהו בשבילך. ואכן המושג ערפל תופס גם אותי. פעם שמעתי הרצאה של פיזיקאי שדיבר על ערפל כשלב ביניים בין הבנה קודמת והבנה עתידית, שלב שאם הולכים בו ודרכו יד ביד עם בטחון/ הסתמכות (תרגום ל- Trust), הדבר הבא מתגלה.
התבוננות והקשבה / ד"ר דרור גרין 20/07/2019 14:27אירית יקרה,
התגובה שלך עוררה בי הרהור נוסף, על האופן בו אני כותב מדי שבוע על שירה.
כפי שכתבת, מהות הדברים היא "לעצור כשמשהו תופס אותך", כלומר ללכוד רגע אחד, תמונה, מחשבה בתוך רצף הגירויים השוטף והמציף העוטף אותנו. ההרהור השבועי שלי על שיר מאפשר לי לעצור וללכוד משהו, ופשוט להתבונן בו, להקשיב, לבהות ולשים לב לאסוציאציות העולות בי. אני משתדל לעשות זאת בלי לבקר או לקבוע דעה או עמדה, אלא להפך, לפתוח ולאפשר לעצמי התבוננות חדשה, גמישה, בעולם.
שבת שלום,
דרור
אם תרצו אין זו אגדה / שולמית06/07/2019 01:20ערב שישי נהדר
ואני נזכרתי ב "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ".
ו .. "אם תרצו אין זו אגדה"
"העתקת שמש" - אצל האדריכלים , יש אורגינל ויש העתקת שמש. העתקת שמש היא לעולם לא המקור.
השיר העציב אותי. אבל בעיקר כי צריך לעשות שינוי, ולא בגלל שצריך לברוח מכאן ולעזוב. אני גם לא הרגשתי את הלגלוג ב "היה הייתה אהבה גדולה באמת".
השאלה שנשאלת פה חזק (עבורי כמובן) היא האם אפשר לאהוב ולחלום על אור ושמש במקום אחד (עם תקוות עצומות), ולצפות להגשמת החלום במדוייק במקום אחר כשהשמש אחרת. האם אפשר להעתיק את האהבה משמש לשמש, מגיאוגרפיה לגיאוגרפיה , ומה עושים עם האהבה תחת שמש אחרת. ואיך מסתגלים לשינויים חשובים!
תודה על השיר.
כמובן שלכל אחד נפתח חלון אחר בקוראו את אותו השיר (כפי שאתה אומר).
תמיד שמחה לשמוע ולראות אתכם.
שולה
אומרים ישנה שמש / ד"ר דרור גרין 06/07/2019 10:19שולה יקרה,
כפי שכתבת, פירוש של שיר הוא מעשה אישי, אינטימי, והשיר מעורר בנו אסוציאציות פרטיות, סובייקטיביות.
על השאלה האישית שלך יש לי תשובות:
אין צורך להעתיק אהבה משמש לשמש. אהבה אינה רעיון מופשט אלא סוג של עשיה, יומיומית, המשתנה עם המציאות (כשהיא לא משתנה, ונותרת כחלום, היא מאכזבת ומתרסקת).
איך מסתגלים לשינויים? שינוי הוא הדבר הבטוח והקבוע ביותר בחיינו, והמוח שלנו נוצר כדי לסייע לנו להתאים את עצמנו למציאות בכל רגע מחדש. הציביליזציה האנושית נוצרה בזכות אי-הנחת, בזכות האומץ לעזוב מקום רע ומוכר, כדי להסתכן ולעבור למקום טוב יותר. הגירה אינה בריחה (אינני מזלזל בחשיבות של בריחה ממקום מסוכן) אלא פעילות אנושית טבעית, שבזכותה אנחנו קיימים.
במשך שנים רבות חלמתי על שמש אחרת, כי לא יכולתי לסבול את השמש הצורבת והשורפת של ארץ-ישראל. כאן, בכפר הבולגרי, מצאתי את השמש הנכונה לי (יכולתי למצוא אותה גם באנגליה). גם כאן השמש מתחממת, אבל יש לה סייגים. שלשום נסעתי העירה. היה חם מאוד. שלושים ושבע מעלות. נכנסתי לסופרמרקט, וכשיצאתי נאלצתי להמתין רבע שעה עד שפסקה סערת הגשמים הפתאומית, המלווה בברד בגודל של גולות. הטמפרטורה צנחה במהירות לעשרים מעלות. שמחה הציפה את לבי.
שבוע טוב,
דרור
מקום בטוח / שולמית06/07/2019 15:09"איך מסתגלים לשינויים? שינוי הוא הדבר הבטוח והקבוע ביותר בחיינו, והמוח שלנו נוצר כדי לסייע לנו להתאים את עצמנו למציאות בכל רגע מחדש. הציביליזציה האנושית נוצרה בזכות אי-הנחת, בזכות האומץ לעזוב מקום רע ומוכר, כדי להסתכן ולעבור למקום טוב יותר"
את המשפט המודגש למעלה אני שוכחת כל פעם מחדש (גם זה קבוע (-:). הוא תמיד מרגיע אותי.
תודה
שבוע טוב ומעניין.
דובדבנים / אירית שראל28/06/2019 10:44שוב תודה,
על צילומים בריחות וצבעים אחרים. אני "ירושלמית" בתוך ירושלים ואוהבת במיוחד את ריח השיבלים בעמק המצלבה בחום הקיץ. מעבר לשורשים בעיר המולדת, מקווה שצימחתי גם גזעים וענפים אל כל הכדור הכחול להריח גם דובדבנים הנישאים ממרחקים.
ריחות וצבעים / ד"ר דרור גרין 28/06/2019 11:09אירית יקרה,
באמת? עדיין יש ריח שיבולים בעמק המצלבה? הרי כביש עצום חוצה את העמק?
בילדותי היה שם שבט 'מודיעין' של הצופים, והיינו משחקים ב'אילה' בין הסלעים והקוצים.
אני מתנצל על כך שאין לי געגועים ליובש ולחום ולסלעים ולקוצים, אבל אני מבין את מי שאוהב את זה. אני אוהב נוף ירוק, אגם ונהר ועצי פרי וגשם בקיץ.
שתהיה שבת נעימה וטובה,
דרור
השיר של רות נצר / 23/06/2019 00:12שלום דרור
לדעתי...
בשיר של רות נצר החצר האחורית היא מטפאורה למערכה האחרונה של החיים כפי שהיא חשה רואה ומרגישה אותה וכוללת שימוש בדימויים המתארים תוך התבוננות פנימית את תחושותיה בבית האחרון יש אקסימורון מוצנע וסתירה מסוימת טוב לנוח בחצר האחורית?
יש כאן השלמה מתוך מודעות לכך שלא זקוקים לך אתה נשאר בעזובה בשולי הדרך והחיים ממשיכים שיר מפוקח על קצה החיים והמנוחה היא השלמה עם מה שיש לא רואה כאן אפשרות להפליג למחוזות נוספים
התעמלות מוחית / ד"ר דרור גרין 23/06/2019 13:55שלום לאלמוני,
אכן, השיר מזכיר את 'שירי סוף הדרך' של לאה גולדברג, ובקריאה ראשונה גם אני ראיתי בו תיאור של סוף הדרך.
סיימת בקביעה "לא רואה כאן אפשרות להפליג למחוזות נוספים".
חבל. ההרהור שלי אינו ניסיון להבין 'למה התכוון המשורר' (המשוררת כתבה לי ששמחה לגלות בהרהור שלי כוונות שנסתרו ממנה). מעלתה הגדולה של השירה שהיא משמשת לנו כ'מעבד חשיבה', הפותח בפנינו חלון להתבוננות חדשה בעולם הסובב אותנו. כל קורא יכול לראות בשיר משהו מעצמו, משהו מאחרים וגם משהו שמעולם לא היה. אם נוותר לרגע על הרומנטיקה ה'אמנותית', נגלה שקריאת שיר היא סוג של התעמלות מוחית ולא חפירה ארכיאולוגית.
יום טוב ונעים,
דרור
מחוזות נוספים / אירית שראל28/06/2019 10:31ומדוע לא להפליג למחוזות נוספים? האפשרויות נפתחות היכן שיש צורך והיכן שרוצים בהן, זה היופי, זו הבןאדמיות, היכולת להגביה מהמחשבה ולשלוח סיבי הרהורים .....
להפליג למחוזות נוספים / ד"ר דרור גרין 28/06/2019 11:12תודה, אירית,
בדיוק על כך כתבתי בתגובה שלי. הסיבה לכך שאני טורח לשלוח מדי שבוע הרהור לשלושת-אלפים מנויים אינה הרצון לנתח את השיר ולגלות 'למה התכוון המשורר', אלא לפתוח חלון התבוננות, שממנו אפשר להפליג למחוזות נוספים, כל אחד בדרכו.
בעיני, השירה היא כלי חשיבה, והיא מתנה המאפשרת לכל אחד מאיתנו להפליג על כנפי דמיונו ולצאת מן הגבולות הנוקשים של השפה המקובלת והמוסכמות.
שבת שלום,
דרור
הבעתתודה / אירית01/06/2019 13:14הרבה זמן נהניתי מהשירים שאתה שולח ומכך שאתה מחלק ברוחב יד הבנות וצילומים של חיים, ושתקתי. אולי כי לא החשבתי 'מזון חוזר', או לקחתי נדיבות כמובן מאליו, (זה קל עוד יותר בעולם הוירטואלי הזה.) אז אני מודה לך, במיוחד היום, שפתחת בפני דלת יפה זו לשיר זה ולעולמו.
בשמחה / ד"ר דרור גרין 01/06/2019 16:38אירית יקרה,
תודה על המלים הטובות.
גם אני תוהה לעתים מיהם שלושת-אלפי המנויים המקבלים מדי שבוע את השירים שלי, ובכל שבוע אני נהנה לקבל תגובות במייל, חלקן ממנויים קבועים וחלקם חדשים. זה מאוד נעים.
שבוע טוב,
דרור
תודות / רחל שקדי01/06/2019 09:58שלום דרור. רוצה לשתף אותך ששתפתי בפייס בוק בדף של חכמת ההזדנות ולהודות לך.
חום מבורך
רחל שקדי
שיתוף בפייסבוק / ד"ר דרור גרין 01/06/2019 16:36תודה, רחל,
שבוע טוב,
דרור
פרוע' פרוח'זאד / שולמית17/05/2019 19:23אהבתי מאוד את הסגנון הפואטי של "מה את עוד עושה כאן".כמה חזק הוא הביטוי לקונפליקט המורכב בו היא המצאת,
כמה נטול מניירות של "מציאת חן", כמה כאב נקי שמשתולל מקיר לקיר - והיא בטאה כל המורכבות.
"האהבה מקלקלת את השורה" - גאוני. אין לי מילים
היא הזכירה לי מיידית את "הבה נאמין בראשית העונה הקרה" ספר שירים של המשוררת הפרסית פרוע' פרוח'זאד, אותו סגנון פואטי שאליו ואליה נקשרתי איך כשקראתי בספר.
ןגם היא נפלאה, למרות שאת שפתי המילולית אינה דוברת, למרות שלשונה זרה לי, למה נקשרתי כך אליה??
תודה דרור. החלון שלך פותח גם אצלי חלון. נהדר.
להתראות
שולה
מה אנחנו עושים כאן / ד"ר דרור גרין 19/05/2019 10:00שולה יקרה,
תודה על התוספת שלך להרהור על השיר של ליאת קפלן. אכן, אין בשיר הזה ניסיון למצוא חן, ויש לזה משמעות דווקא בשיר שבישראל של היום עלול להיראות כביטוי של בגידה ('בתשובה לשאלה מה עוד את עושה כאן').
שבוע טוב ונעים,
דרור
/ שולמית12/04/2019 22:51היי דרור.
עדיין פה, ביחד איתך עם השירים עם המחשבות ועם ההתפתחות בכפר בגינתכם והשנים שמראות את עצמן. מאוד נהינת לראות את קבוצת ארבעת הגורים שלכם.
עדיין חושבת עליכם.
שיהיה אביב משוגע ונהדר - כמו שהוא יודע להיות.
חזקים שני השירים שהבאת היום. בשפתם במוזיקה שהם יוצרים, ובתוכן של חווית הדימום שהם מעניקים. ועם הכל ההבדל בין הרכבי לוולך הוא תהומי בגישה הכוללת. וולך טוטאלית לחלוטין, אין שום אפשרות לקרוא אותה אלא בכוונתה שלה. והרכבי רואה מלמעלה עולם מורכב, מורכב מישויות שונות זו מזו, מורכב מחלומות אישיים, (אני לא חווה כלא), למעט אותו עולם שנטרף! בום! אומנם המוסיקה נוטפת הדם נאספת, אך בחשאי, ואז היא מכה, והאחד הזה שנטרף בגעגועיו היה רוצה להיות ביחד. האפשר? האפשר לשתף את גנים הממסטלים בלובנם השטוח? האפשר לשים אולי רק טיפה של דם? לפחות שידעו שזה יכול לקרות לכולנו: שנצא מגן העדן הזה של גן לבן ולא מזיק לגן שבור, (לבן- לא מאותגר ברגשות וצבעים שונים.). כאילו, הרכבי שואלת שאלה , שולחת מחשבה לקורא, ווולך מעבירה אותי חוויה מרוכזת וממקודת אישית שלה.
לשני השירים עוצמה עבורי. הרכבי מבקשת דיאלוג ממקום לא קל, ווולך אומרת: תראו אותי, תראו את החוויה הזו.
להתראות מתישהו
שולה
סובייקטיביות מוגבלת / ד"ר דרור גרין 20/04/2019 15:27שולה יקרה,
הגורים שלנו כבר גדולים, והאביב סוער ומסעיר.
כל אחד קורא שיר מבעד לנקודת מבטו, באופן שונה, ואין צורך להבין את השיר בדרך מסוימת. בהרהור השבועי שלי אני מציג נקודת מבט סובייקטיבית, כדי להציע את השירה כתהליך אישי המאפשר לנו להרחיב את נקודת ההתבוננות שלנו.
לפעמים נקודת המבט שלי פחות סובייקטיבית, ומבוססת גם על היכרות אישית, כזו שהיתה לי עם יונה ועם חדוה. אני יודע שהשירים שעליהם כתבתי כאן מתארים בדיוק את אותו המקום.
כן, להתראות מתישהו,
דרור