גיסי יקרה, 

ה'שיר' הזה הוא, כמובן, קטע פרוזה המסיים את הספר 'החוחית' מאת דונה טארט. 

אני משער שמה שהופך את הקטע הזה לשיר הוא הפירוק וההרכבה של המציאות, בדרך שמאפשרת לכל אחד מאיתנו לבחון את חייו ואת מחשבותיו בדרך חדשה. 

כך את רואה בטקסט ניסוח לרעיון המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט, ואני, שהתרחקתי מאוד מן הפסיכותרפיה ובמיוחד מן הפסיכואנליזה, רואה בשיר הזה ביטוי לצורך הנואש שלנו להעניק לחיינו משמעות באמצעות האמנות והאהבה, וכך להימלט מחרדת-המוות הקיומית וליצור לעצמנו, שוב ושוב, תחושה זמנית של מקום בטוח. 

שתהיה שבת נעימה וטובה, 

דרור 

תודה, איתי, תיקנתי. 

סוף שבוע נעים וטוב, 

דרור 

אמנון יקר, 

אני שמח שהשיר נגע ללבך. 

בינתיים תיקנתי בו טעות קטנה, ואתה מוזמן לגלות אותה. 

שבוע טוב, 

דרור 

שלום מיכל, 

את לגמרי צודקת, ולא במקרה בחרתי בטקסט הזה. 

בכל בוקר אני קורא עם ילדי בתנ"ך, ולעתים אני שב לקרוא בטקסטים מהמשנה והגמרא והפילוסופיה היהודית. אני עושה זאת, משום שהטקסטים האלו הם הבסיס לתרבות העברית האהובה עלי, למרות שהתכנים מעוררים בי התנגדות עזה. 

התנ"ך עמוס בתכנים גזעניים, באלימות ובשנאה, וגם הפירושים, כמו הטקסט שבחרתי מתוך המשנה והתלמוד, מקבלים כמובן מאליו את שנאת הזרים, ההתייחסות המבזה לנשים ואת הגזענות והלאומנות והקרבת הקורבנות. אינני יכול לשכוח את מעשה דינה, את תרבות השקר של שלושת האבות ואת ההבטחה האלוהית המבוססת על הציווי להשמיד את כל יושבי ארץ-ישראל (שקיבל יהושוע לפני חציית הירדן). 

רמזתי על כך בהרהור השבועי שלי, אבל בחרתי להתמקד במעשה השירה, שהטקסט הזה מדגים אותו. 

תודה על התזכורת החשובה, 

דרור