השיר הזה, כה נורא ועצוב, והדימוי של הגידול הסרטני עוד יותר
אבל גם יפה כל כך (ולי הזכיר דווקא את התנים של קפקא, ואולי אפילו של עוז, (ומעניין שכאן יש זאבים) ואת האבנים של גולדברג) ועומד, כמו העיר עצמה, ויותר ממנה - ההר, דור אחר דור, מנצח את שיני הזמן.
וירושלים כאן, יותר מאי פעם, היא ציון, מטונימיה לכל המדינה.
/ 
תודה 