אהבתי מאוד את הסגנון הפואטי של "מה את עוד עושה כאן".כמה חזק הוא הביטוי לקונפליקט המורכב בו היא המצאת,
כמה נטול מניירות של "מציאת חן", כמה כאב נקי שמשתולל מקיר לקיר - והיא בטאה כל המורכבות.
"האהבה מקלקלת את השורה" - גאוני. אין לי מילים
היא הזכירה לי מיידית את "הבה נאמין בראשית העונה הקרה" ספר שירים של המשוררת הפרסית פרוע' פרוח'זאד, אותו סגנון פואטי שאליו ואליה נקשרתי איך כשקראתי בספר.
ןגם היא נפלאה, למרות שאת שפתי המילולית אינה דוברת, למרות שלשונה זרה לי, למה נקשרתי כך אליה??
תודה דרור. החלון שלך פותח גם אצלי חלון. נהדר.
להתראות
שולה
מה אנחנו עושים כאן / ד"ר דרור גרין 19/05/2019 10:00
שולה יקרה,
תודה על התוספת שלך להרהור על השיר של ליאת קפלן. אכן, אין בשיר הזה ניסיון למצוא חן, ויש לזה משמעות דווקא בשיר שבישראל של היום עלול להיראות כביטוי של בגידה ('בתשובה לשאלה מה עוד את עושה כאן').
שבוע טוב ונעים,
דרור
/ שולמית12/04/2019 22:51
היי דרור.
עדיין פה, ביחד איתך עם השירים עם המחשבות ועם ההתפתחות בכפר בגינתכם והשנים שמראות את עצמן. מאוד נהינת לראות את קבוצת ארבעת הגורים שלכם.
עדיין חושבת עליכם.
שיהיה אביב משוגע ונהדר - כמו שהוא יודע להיות.
חזקים שני השירים שהבאת היום. בשפתם במוזיקה שהם יוצרים, ובתוכן של חווית הדימום שהם מעניקים. ועם הכל ההבדל בין הרכבי לוולך הוא תהומי בגישה הכוללת. וולך טוטאלית לחלוטין, אין שום אפשרות לקרוא אותה אלא בכוונתה שלה. והרכבי רואה מלמעלה עולם מורכב, מורכב מישויות שונות זו מזו, מורכב מחלומות אישיים, (אני לא חווה כלא), למעט אותו עולם שנטרף! בום! אומנם המוסיקה נוטפת הדם נאספת, אך בחשאי, ואז היא מכה, והאחד הזה שנטרף בגעגועיו היה רוצה להיות ביחד. האפשר? האפשר לשתף את גנים הממסטלים בלובנם השטוח? האפשר לשים אולי רק טיפה של דם? לפחות שידעו שזה יכול לקרות לכולנו: שנצא מגן העדן הזה של גן לבן ולא מזיק לגן שבור, (לבן- לא מאותגר ברגשות וצבעים שונים.). כאילו, הרכבי שואלת שאלה , שולחת מחשבה לקורא, ווולך מעבירה אותי חוויה מרוכזת וממקודת אישית שלה.
לשני השירים עוצמה עבורי. הרכבי מבקשת דיאלוג ממקום לא קל, ווולך אומרת: תראו אותי, תראו את החוויה הזו.
להתראות מתישהו
שולה
סובייקטיביות מוגבלת / ד"ר דרור גרין 20/04/2019 15:27
שולה יקרה,
הגורים שלנו כבר גדולים, והאביב סוער ומסעיר.
כל אחד קורא שיר מבעד לנקודת מבטו, באופן שונה, ואין צורך להבין את השיר בדרך מסוימת. בהרהור השבועי שלי אני מציג נקודת מבט סובייקטיבית, כדי להציע את השירה כתהליך אישי המאפשר לנו להרחיב את נקודת ההתבוננות שלנו.
לפעמים נקודת המבט שלי פחות סובייקטיבית, ומבוססת גם על היכרות אישית, כזו שהיתה לי עם יונה ועם חדוה. אני יודע שהשירים שעליהם כתבתי כאן מתארים בדיוק את אותו המקום.
כן, להתראות מתישהו,
דרור
את הניתן להיאמר / רותי15/03/2019 11:47
פשוט נפלא!
תודה
האיסנביטל / ד"ר דרור גרין 16/03/2019 11:00
רותי יקרה,
אני שמח שאהבת את שירו של הלמוט האיסנביטל.
שבוע טוב,
דרור
חגיגה אמיתית לקבל ממך אות חיים - ועוד ציטוט של עמוס עוז / לינה ארנון12/03/2019 15:26
איזה כיף זה לקבל ממך, שוב אות חיים. והפעם ציטוט של עמוס עוז. מורי ורבי. עכשווי. נוגע בציפור הנפש שלנו. חכם. תודה!
פיוט בכל שבוע / ד"ר דרור גרין 12/03/2019 15:43
לינה יקרה,
כבר שלוש-עשרה שנים אני שולח את ההרהור השבועי שלי, לשלושת-אלפים מנויים, ולא הפסקתי אפילו פעם אחת.
אם אינך מקבלת את ההרהור במייל, כדאי לחפש אותו במדורים האחרים של הדואר שלך.
יום טוב ונעים,
דרור
תודה רבה / ורדה גרוס02/03/2019 21:19
דרור שלום, תודה רבה על החשיפה למכתם של אביה של דליה רביקוביץ ולראיון אתה
תודה על הקישור. הקטע על הטחינה מעניין מאוד, אבל אינו שיר אלא פרוזה קצרה.
להתראות,
דרור
השיר ושיברו / אורה דרורי27/01/2019 12:47
השיר, בפשטותו אכן מבטא את טבע האדם בחירותיו ורגשותיו,שאינן משתנות מאות בשנים... והפרידות המתרחשות מסין ועד בולגריה ארה"ב ישראל מוכיחות את הטבע האוניברסלי הזה. השיר וההודעה האישית שלך דרור חרצו חץ עמוק בליבי. גם אני "נטשתי" איש. ילדיי היו בוגרים ונשואים. בכתיבת שיר או בבחירה לפרסום שיר, אני מתלבטת לא פעם עם תגובות הקוראים השואלים,ולעיתים, אף קובעים עובדה שזו אני בשיר שכתבתי ואלה הם רגשותיי במציאות של חיי. ככותבת השיר אינני מביאה את רגשותיי באופן המדוייק בו התרחשו. ייתכן שהתרחשו אחרת ורגשותיי היו שונים. שכן השיר שלי אינו ראי מדוייק של המציאות שלי. אני לא כותבת יומן אישי. השיר שכתבתי הוא צורך והשראה שמציאות החיים שלי עוררו, והוא מבוטא כמוצר ספרותי אמנותי. אני נוטה להקצין או לבטא חופש או העידר חופש במציאות של השיר עצמו. הכל לפי ההשראה בכתיבת השיר. וזה היופי שאני מוצאת בכתיבת שיר. החירות המוחלטת להתבטא בלי גרזן השיפוט העצמי. סוג של קתרסיס. הגרעין של השיר, מושא הכתיבה איכשהו מתקשר למציאות שלי ושל השיר, אך מולבשים עליו דימויים והשאלות ממצבים אנושיים אחרים מתוך תקווה שהוא יעורר גם אצל אדם אחר ויגע ברגשותיו, בדרכו הוא. ובכך, תווצר מציאות אחרת בלתי תלויה השייכת לכל אדם.
בין שיר להרהור / ד"ר דרור גרין 04/02/2019 15:41
אורה יקרה,
יש משוררים שחושפים בשיריהם את חייהם האישיים, ויש משוררים שמצפינים את רגשותיהם. אינני מבקר שירה, ובעיני שיר הוא גירוי לחשיבה או להרהור, וכל קורא מוצא בו את עצמו. אין לי כל קושי לשתף את קוראי בחיי האישיים, וכך אני עושה כבר שנים רבות בהרהור השבועי וגם בספרים הרבים שכתבתי. אני מאמין שהסיפור הוא מה שמחבר בין בני אדם ומה שמאפשר לנו להתאים את עצמנו אל המציאות. מאז ומתמיד בני-אדם שיתפו זה את זה בסיפורים, סביב המדורה, ברכילות, בהעברת מידע, בספרים ובעיתונים וביצירות אמנות. החשש לפרטיות ולסודיות הוא המצאה חדשה שקיימת רק כשלוש מאות שנה, מאז המצאת האינדיבידואליות וזכויות היוצרים, והיא מסבכת את חיינו ויוצרת חששות ופחדים.
יום טוב,
דרור
לא ברור / ענתי26/01/2019 14:23
למה אישה קמה והולכת לדרך חדשה אחרי שנים של ביחד ("נטשה" זה עניין יחסי, ו"כספנו המשותף" לא רלבנטי)
זה קשה, כואב ושומט את הקרקע מתחת לרגליים אבל דברים כאלה לא קורים תוך יום או תוך רגע. לפעמים אנחנו מעלימים עין, לא מספיק קשובים לסימנים ולקולות הפנימיים ואז זה כביכול מתפוצץ בפנים. מקווה שהיא שומרת על קשר עם הילדים לפחות
הרהורים על 'יחד נזדקן' / ד"ר דרור גרין 26/01/2019 15:35
שלום ענתי,
אני שמח שהסיפור האישי שלי עורר בך הרהור נוסף על שירו שלי המשורר הסיני מן המאה-השמינית, לי פו, 'יחד נזדקן'.
אינני משתף את הקוראים בסיפור חיי כדי לחשוף את עצמי או לזכות בתמיכה, אלא כדי להדגים איך הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו הוא המפתח לאופן בו אנו קוראים שירה.
השאלה "למה אשה קמה והולכת לדרך חדשה אחרי שנים של ביחד" אינה רלוונטית לקריאת השיר, ולכן לא שאלת מדוע אהובה של הדוברת בשיר עזב אותה ובחר באשה אחרת. שיר אינו מאמר פילוסופי או עצות לחיים, אלא גירוי לחשיבה, המאפשר לנו להתבונן בחיינו בדרך חדשה.
אני יודע ש"דברים כאלה לא קורים תוך יום", במיוחד כשזה קורה לי, אבל אין כל משמעות לשאלות 'למה' או 'מי צודק' או להטפת מוסר, לא בקריאת שיר ולא בהקשבה לסיפורו של הזולת. מה שמאפשר לנו ליצור קהילה אנושית הוא היכולת לשתף זה את זה בסיפורינו, להעשיר את הידע המשותף וליצור סיפור משותף.
בהרהור שאני שולח מדי שבוע לשלושת-אלפים מנויים אני משתף את הקוראים באופן בו אני לומד משהו חדש מן השיר שאני קורה, מבלי לשפוט את השיר או את המשורר או 'לבקר' אותו, אלא דרך הסיפור האישי שלי. בשעה שביקורת אינה מועילה לאיש (מחוץ לאנשי אקדמיה שסוחרים ביצירותיהם של אחרים), שיתוף ואהבה יוצרים אפשרות של חיים בקהילה אנושית.
כמחצית מן הזוגות הנשואים נפרדים לפחות פעם אחת, וכל הסיפורים והשאלות והתגובות כבר ידועים. כשקראתי את שירו של לי פו יכולתי להתבונן בפרידה האישית שלי באופן חדש כדי להבין את רגשותי ואת האופן שבו אני מתמודד עם הפרידה, ללא קשר לשאלה מי צודק ולמה זה קרה. קריאה בשיר היא גם פסיכותרפיה וגם ביבליותרפיה וגם תרגיל בחשיבה.
שבוע טוב,
דרור
חדשה / 17/02/2019 12:18
יחד נזדקן / רותי26/01/2019 09:47
בתחילה בשיר נבנית התמונה דרך השימוש ב: ״שוב ושוב״ ,״יחד״,״יחדיו״,
״ובאותו הזמן״.
אלו מילים ומירופים שמשדרים אחדות,קרבה, וקביעות.
מולן מגיעים התיאורים - ״השלג בראש ההרים״, ו״לובן הירח בקיץ״ - שמשדרים זמניות ומבט ממרחק המפרש מציאות מעולם הדומם בצורה רומנטית,
ומשליך אותה על מצב מציאות במפגש אנושי חי ונושם.
השורות הראשונות האלו מתארות את העבר, ואז מגיע - ״היום״ - כשבאה התפכחות.
אז ״אמרת שוב ושוב״ והיום ״שמעתי שאתה אוהב אחרת״.
עצם החזרתיות עצמה, לא בהכרח מעידה על האמת, גם אם זה מה שהמח/הלב בחר לשמוע.
עם כאב הלב שבהתפכחות, מתוך הזמן שעבר, מה שהובן עכשיו הוא: שהאהבה הזו, אינה מיועדת לי, אלא לאחרת.
לכן באתי להפרד ממך ומהאשליה.
טקס הפרידה של מזיגת היין לשני הגביעים - כשהמשקה המשכר/ המשקר, זה שאמור להשתבח עם חלוף הזמן, הוא גם זה שאחרי שפגה השפעתו האשליה הרומנטית מתפוגגת.
והשיר שיושר בפעם האחרונה, הוא על ציפור שמתה מתחת לשלג.
מאחר וברור כי זו לא הפעם הראשונה שהשיר הזה עולה בינהם, נשאלת השאלה מה אומר הדימוי? שיר על ציפור שיר קפואה מתה... מתחת לאותו שלג שהופיע קודם בהבטחה של הזקנה יחד...
ציפור שקפאה, סביר שלא עפה כטבעה בזמן למקומות שמבטיחים חום אמיתי.
אין ביכולתה של שמיכת שלג לבנה ורומנטית לחמם...
ההפלגה על נהר החיים שמימיו מתפצלים למזרח ולמערב, בחירה לנוע - במקום להתקבע - ולהתמסר לזרם החיים שאין לדעת לאן יוביל - לזריחות או לשקיעות.
הנערות הבוכות הן אולי קולות פנימיים שמייצגים את התום וחוסר הנסיון הבוחר בפנטזיה, וכואב ומבכה את האפשרות של התפוגגותה.
דווקא בעיני ה״אולי תנשאו...״ , זו לא אמירה צינית, אלא הצעה להתחבר לנאמנות ולכנות אמיתית, ולא לפנטזיה.
תודה דרור על השיר, ועל מפגש העומק שאתה מאפשר כשאתה מציע שירים שקוראים ושרים את קוראיהם.
היה בטוב איש יקר
הרחבת ההרהור על לי פו / ד"ר דרור גרין 26/01/2019 10:44
רותי יקרה,
תודה על התוספת מרחיבת הדעת להרהור שלי.
כל אחד מן הקוראים מפרש את השיר בדרכו, וזו בדיוק מטרת ההרהור השבועי שלי. אני שמח לקרוא על דרכים אחרות לפענוח השירים, ומודה לכל מי שמשתף אותי במחשבותיו.
שבת שלום,
דרור
מרגש מאוד לקבל ממך אות מושר. חם אוהב. / לינה ארנון28/12/2018 06:35
