44

לוּ שְׁיָר בְּשָׂרִי הָיָה מַחְשָׁבָה,
מֶרְחָק תְּלָאוֹת אֶת דַּרְכִּי לֹא יַחְסֹם;
כִּי עַל אַף הַמִּרְוָח הָיִיתִי נִמְשָׁה,
מִקְּצוֹת גְּבוּל אֵי שָׁם, עָדֶיךָ הֲלֹם.
אֵין בְּכָךְ מָה אִם הָיְתָה כַּף רַגְלִי אָז נִצֶּבֶת
עַל פְּנֵי אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת מֵאִתְּךָ עַד קַצְווֹת;
כִּי מַחְשֶׁבֶת בִּיעָף תְּדַלֵּג עַל יָם וְיַבֶּשֶׁת
אַךְ תַּחְשֹׁב הֵיכָן לִהְיוֹת.
אַךְ אֲהָהּ! מַחְשָׁבָה תְּמִיתֵנִי כִּי אֵינִי מַחְשָׁבָה,
אֲשֶׁר תְּדַלֵּג עַל תַּ"ק פַּרְסָאוֹת כְּשֶׁאַתָּה כְּבָר אֵינֶנּוּ,
אָז הִנֵּה, בִּמְלֹא אֲדָמָה וּמַיִם חוֹמָה,
סָר הִנְנִי לְחֵשֶׁק הַזְּמָן וְאַנְחָתִי תְּלַוֶּנּוּ,
   לֹא כְּלוּם לְקַבֵּל מִיְּסוֹדוֹת אִטִּיִים
   רַק כֹּבֶד דְּמָעוֹת, לְזֶה וּלְזֶה אוֹתוֹת יְגוֹנִים. 

If the dull substance of my flesh were thought,
Injurious distance should not stop my way;
For then despite of space I would be brought,
From limits far remote, where thou dost stay.
No matter then although my foot did stand
Upon the farthest earth removed from thee;
For nimble thought can jump both sea and land
As soon as think the place where he would be.
But ah! thought kills me that I am not thought,
To leap large lengths of miles when thou art gone,
But that, so much of earth and water wrought,
I must attend time's leisure with my moan,
   Receiving nought by elements so slow
   But heavy tears, badges of either's woe.