אוולין יקרה, 

כשהייתי בן שבע-עשרה התלהבתי, אני משער, מן הארוטיקה שבשיר. עכשיו, כשתרגמתי אותו מחדש, התלהבתי מן השירה. 

כשהשיר הזה הודפס לראשונה לאונרד כהן עוד לא נודע כזמר, אלא דווקא כסופר וכמשורר. 

ב'פיוט' אני מהרהר על שירים מתוך הספריה שלי, שירים שמעוררים בי מחשבה או תחושה, ללא קשר לערכם ה'ספרותי'. ההרהור שלי אינו ביקורת אלא אסוציאציה, מתוך אמונה שהשירה פותחת בפנינו חלון להתבוננות חדשה בעולם. לכן אינני מנסה 'להבין' את המשורר או את כוונותיו. 

'פיוט' הוא הרהור אישי ולא כתב-עת, ולכן אינני מבקש לשלוח לי שירים לפרסום. תודה על ההצעה. 

שבת שלום, 

דרור 

יוסי יקר, 

השאלה שלך מצוינת, אך אינני יודע אם אני האדם הנכון להשיב עליה, משום שאינני מבקר שירה, וההתייחסות שלי לשירה אינה מבוססת על תורת הספרות אלא על התפקיד הרגשי שלה בחיינו. 

אני מאמין שהמוסיקה היא המאפיין העיקרי של השירה, והדרך המהירה ביותר לזיהוי שירה היא לקרוא שיר בקול רם. לעתים, כשנקרא כך את השיר, נגלה שמה שמודפס על הדף בשורות קצרות הוא למעשה פרוזה, כפי שלעתים ניתן לגלות בדף  פרוזה טקסט שירי (וזו הסיבה שלעתים אני מפרסם כאן כשיר קטע מטקסט ספרותי פרוזאי). 

חלק מן המרד של השירה המודרנית בשירה הקלאסי היה הוויתור על החרוז והמשקל, כפי שמתבטא, למשל, במרד של חבורת 'לקראת', בראשות נתן זך, במאמר שכתב נגד שירתו של אלתרמן. 

משהו דומה קרה לציור, כאשר הוויתור על הטכניקה ועל הרישום יצר את 'האמנות המושגית'.  נדמה לי שמה שמבחין היום בין אמנים שונים, ציירים או משוררים, אינו הביטוי החיצוני של הטכניקה (הרישום בציור או המשקל והחרוז בשירה) אלה הידע והמיומנות שאותם אפשר לקרוא 'בין השורות'. כך, למשל, פיקאסו היה רשם מצוין, למרות שההדיוטות חושבים לעתים שגם ילד יכול לצייר כמוהו. 

יונה היתה משוררת לא משכילה, ולא היה לה ידע בהיסטוריה של השירה, במשקל ובחרוז, בניגוד לאבידן, למשל, שהיה יכול לכתוב, כמו לאה גולדברג, סונטה בהזמנה. גדולתה של יונה היתה במוסיקליות האינטואינטיבית שלה, שלא קשה לזהות אותה בשיריה. זו הסיבה ששירים רבים משירי הספר 'אור פרא', אותו הוצאתי לאור לפני מותה, הפכו לפזמונים מושרים. למשל, זה הגשם: 

המוסיקליות היתה מאוד חשובה ליונה, ובשנים האחרונות לחייה היא אהבה להופיע על הבמה ולקרוא את שיריה, כמעט לשיר אותם, כמו זמרת רוק. היא אפילו ביקשה ממני לרשום את השירים שהיא קוראת בתווים, אך לצערי לא הספקתי לעשות זאת לפני מותה 

שבת שלום, 

דרור 

מירי יקרה, 

גם אני חש כך כשאני קורא בשירים הסיניים שמחבריהם עלומים, וכך אני חש כשאני מתבונן בטבע המפעים סביבי. 

שבת שלום, שנה טובה, וחג שמח, 

דרור 

יוסי יקר, 

אני שמח שבחרת להדגיש את חשיבותה של האחריות העצמית. 

אתה צודק. רעיונות גדולים ומוסכמות אינם צריכים להשפיע על הבחירה האישית של כל אחד מאיתנו בין טוב ורע. כך לגבי המצאת האטום וכך לגבי האמונה באל האחד. 

קו המחשבה שאתה מציע מקובל למדי, ואם נמשיך אותו, נוכל לומר שמונרכיה היא שיטת שלטון יעילה בהרבה מדמוקרטיה, משום שמלך נאור אחד מועיל הרבה יותר ממועצות חכמים נבחרות שמתחלפות כל הזמן. 

בהרהור שלי על ברכת אלוהים הצעתי לערער על התפיסה המערבית הבסיסית, ההיררכית, ועל האמונה שהאדם נמצא במרכז העולם. האמונה הזו, הנובעת מן החשיבה המונותיאיסטית, מעניקה לבני-האדם את השליטה בטבע ובשאר בעלי-החיים, ולא מאפשרת לנו את הבחירה המוסרית בין טוב לרע. גם בעלי-העבדים באמריקה האמינו שהם יכולים להיות מעסיקים נאורים וטובים, משום שיש להם זכות ואחריות על חייהם של השחורים. במובן הזה אין הבדל בין אנשים שחורים לבין בעלי-חיים, כפי שאנחנו מתייחסים אליהם היום. על כך כתבתי בהרהור שלי. 

שבת שלום, ושנה טובה, 

דרור 

תודה, רם, על הפירוש הלירי. 

כל אחד קורא את השיר בדרכו, מפרש אותו או מוצא בו רעיון שמפרה את מחשבותיו, והפירוש שלך יצירתי. 

שבוע טוב, 

דרור