בועז יקר, 

העיסוק השבועי בשירה גורם לי לגלות שירה כמעט בכל מקום, בספרי פרוזה, בעיתונים וגם בשיחה של סתם. 

המכתב של סעידה אמנם לא נכתב כשיר במכוון, אבל הוא מנוסח באופן שירי מובהק, ואולי השירה הזו שבפרוזה אותנטית יותר מכל שירה המתלבשת במחלצות לכבוד הקורא המיוחד בז'אנר המיוחד הזה. 

שבוע טוב, 

דרור 

יעקב יקר, 

תודה על האסוציאציות הנפלאות שלך, שהובילו אותך למדרש רבה על שיר השירים ("לריח שמניך טובים"). מפליא איך הטקסט הקדום הזה קרוב כל כך לתרגום שלי לשיר 'תאוות הכתיבה' של אוליבר וונדל הולמס. 

מעניין ששמטת את המשך המשפט של רבי אליעזר ורבי יהושע שאמרו: "ואני לא חסרתיה אלא כאדם שמטביל זכרותו כמכחול בים". כמה יפה ואירוטי הדימוי הזה. 

כמה יפה. 

שבוע טוב, 

דרור 

מיכל יקרה, 

אינני קורא שירה כדי לפרש אותה, או כדי להבין את כוונת המשורר, אלא כדי לתרגל את מעשה 'הקריאה-מחדש', ולגלות עד כמה הבנת הטקסט היא מעשה סובייקטיבי, אישי, המשקף את היכולת המוגבלת שלנו להבין את המציאות. השירה היא כלי נפלא להבנת התהליך הזה, ובשעה שאנחנו קוראים שיר אנחנו, למעשה, משכללים את יכולת ההתבוננות שלנו בעולם. 

שבת שלום, 

דרור 

דיתי יקרה, 

גם אני חושב שתפיסת עולמו של המשורר אינה רלוונטית לשיריו. 

אינני מבקר, ואני קורא שירה כשאני משוחרר מתיאוריות אקדמיות. קראתי את הספר ברצף אחד, ומה שנותר בי בעוצמה רבה הוא דווקא השיר הזה, שה"פואנטה" שבו מכה כמו ירי של פגז 155 מ"מ בלב (בסיני, כשירינו בתותחים הישנים, התותח קפץ כחצי מטר באוויר וההדף הרס את עור התוף שלנו). 

השיר הזה, והמתח שהוא מציג בין המלחמה לבין השגרה, כלומר בין חרדת-המוות הטבעית לבין מה שיוצר בנו, בכל רגע מחדש, תחושה של מקום בטוח, הוא ביטוי מדויק של מעגל החיים והחיפוש אחרי מקום בטוח, ואחרי אהבה. מחוץ למסר האוניברסלי הזה השיר מציג באופן חד וכואב את המציאות הישראלית, הנזקקת לשיגרה מדומה קיצונית במיוחד כדי להסתיר את אימת המלחמה שאינה מסתיימת ולו לרגע אחד. השיר הזה, מבחינתי, הוא גרעין המסע שלך מן הבית ובחזרה אליו, באודיסיאה הקטנה שאת מתארת בספר. 

וזו, כמובן, תחושה אישית שלי, שגם היא אינה רלוונטית לשיר יותר מאשר תפיסת עולמה של המשוררת, וכל קורא ימצא בשיר  את עולמו שלו. 

תודה על התגובה ועל השיר, 

דרור