שלום דרור - מי התרגם של המכתב והאם צורף גם המקור בערבית?

תודה, ארז

השיר הזה מציף בי זכרונות מקבלות השבת בגן בקיבוץ. קבלות שבת שהיינו עורכים בימי שישי בצהריים, אם אני זוכרת נכון.

הגננת שלנו, נעמי יניב ז"ל, למדה איפשהו את השיר והביאה אותו כשמהו חדש לקבלות השבת. שרנו רק את הפתיחה, הבית הראשון והסיום, ללא הבית השני. זה שיר נוגה, כמעט עצוב.

אני זוכרת שתהיתי מה זה ה"מחנה" הזה. בעבר היו קוראים לחצר הקיבוץ גם "שטח המחנה" או "מחנה הקיבוץ". אז חשבתי שזה שיר שבת של קיבוץ.

תודה ששיתפת אותו כאן

הנטיה שלי להתלהב ואסוף ספרים (דברים) אינה נופלת ובעצם עולה לעיתים על הנטיה לקרוא. כך קורה לא פעם שאני קונה בטעות עותק נוסף של אותו הספר (ובעניין שתי המגרעות שלי, אני לפחות יודע שאיני היחיד). מכיוון שזאת טעות מביכה, היא עלולה כבר להרתיע אותי בקניה, וכך המצאתי את האידאולוגיה הבאה – "הספר הזה כל כך טוב שקניתי שני עותקים ממנו"

מכל מקום, כגודל המדפים הפזורים בביתי, כמות הספרים שנאגרו, וכבר למדתי מזמן לרסן את עצמי. פרט למקרים מיוחדים הפסקתי לקנות ספרי פרוזה ואני פונה רק לספרי שירה. הסיבה העיקרית לכך היא אופי הקריאה. כי רומן, אפילו הוא עב-כרס, קוראים במכה אחת (עד סופו או עד יאוש). כמו ארוחה. ואחר כך מניחים לו לתקופה ארוכה מאד ולא פעם לצמיתות. על כן, אני קורא בעיקר דרך  ספריות ההשאלה. ספרי שירה לעומתם נקראים כמו בונבונירה. פטיפורים קטנים שלוקחים אחד או שניים, ברך כלל תוך הימור אקראי, סופגים באיטיות את הטעמים, ואת השאר מניחים לפעם אחרת. ספר שירה תמיד יוצא מן המדף וחוזר אליו. קריאה אחרת.  

הדבר המעניין כי תמיד, כשמחליפים קטגוריה, כשמהו מוביל שנוי, הדבר לברכה. כך הדבר כשמישהו אמר לי שאת ספרי הוא קורא כמו ספר שירה. פותח באקראיות, קורא קטע או שניים, ונח. מניח. וכך הדבר, כמו כאן, כשפוגשים ספר שירה, ושותים אותו עד סופו בלגימה אחת.

משנאמרו הדברים, שעלו מיד עם תחילת הקריאה, עת לשוב לשיר, ולדברים, ולהודות על שניהם - כמו על הלחם, והאהבה, והמוות, מנת חלקנו.