משה לייב הלפרין, המקור / רמי נוידרפר15/01/2016 16:35
השיר "נישואין" שך משה לייב הלפרין במקור ביידיש:
די הייראַט
קוק איך אויף דער נאַקעטער פרוי,
מיט דעם קליינעם קאָפּ און מיט די גראָבע אומגעלומפּערטע לענדן
און מיט די גרויסע מענערישע פיס –
ווענד איך זיך צום פאַרבן-קינסטלער
און איך פרעג אים,
וואָס אים האָט געבראַכט דערצו
אַזוינס אויף דעם לייוונט אויסצוטרוימען.
רייבט ער אָן אַ שוועבעלע
און שטופּט אַרײַן די ליולקע אין זײַן מויל
און ענטפערט. –
שטעלט זיך אַרויס אָט-וואָס:
ער – פו.
אַליין – פו.
געווען פאַרהייראַט צו איר – פו.
אין פּאַריז טאַקע – פו
מכיוון שרובכם לא יודעים יידיש, לא נתעכב כאן על ההבדלים, אלא רק על מילה אחת במקור, שלא תורגמה, כי אי אפשר לתרגם אותה.
בעברית כתוב : "בפריז - פו"
וביידיש "אין פריז טאקע - פו"
המילה "טאקע" שפירושה, בערך, הוא "באמת" אבל כאן בקונטקסט הזה, פירושה הוא בערך "מכל המקומות שבעולם" נותנת לסיום השיר נופך אירוני בהאבה, שקשה מאד לתרגם אותו (לפחות אני לא יודע איך)
ועם כל הכבוד למתרגמים המהוללים, אין דומה "הירכיים המגושמות השמנות " ל "די גראָבע אומגעלומפּערטע לענדן" - רק תגלגלו את זה על הלשון!! - ביידיש זה נשמע יותר טוב
ביידיש זה נשמע יותר טוב / ד"ר דרור גרין 15/01/2016 16:48
תודה, רמי, על התוספת, המרחיבה את הבנת השיר.
לצערי, אינני מבין יידיש, אבל אני יודע שאף פעם אי-אפשר לתרגם שיר בצורה מדויקת.
עם זאת, התוספת שלך משנה את משמעות השיר, וחבל שהרושובסקי לא הצליח למצוא תרגום מתאים ל"מכל המקומות שבעולם".
זו תוספת חשובה, משום שכעת מוקד השיר אינו דווקא על פשר האמנות וההבנה שהצייר מצייר את מה שהוא רואה, אלא גם על זוגיות, ועל כך שדווקא בפריז, עיר האורות והאמנות, מצא לו האמן אשה שאינה מתאימה לכל הדימוי הזוהר הזה.
שוב תודה, ושבת שלום,
דרור
על הדברים החשובים באמת / לינה ארנון14/01/2016 15:57
שלום וברכה, דרור יקר.
... מחזיקה על ברכיי את ספרו של ד"ר חיים שפירא: "על הדברים החשובים באמת". התייחסות התואמות את החשיבה והרגישות המשתקפים בשיר שהעלית. הוא עושה זאת באמצעות אליס בארץ הפלאות, פו הדוב והנסיך הקטן.
הדברים הפשוטים באמת הם "סמויים מן העין". השירה מגלה את מכמני הזמן. העשייה. הרגש. מוצאת לכך ביטוי שירי. תודה.
מה שמונח לפנינו / ד"ר דרור גרין 14/01/2016 16:18
לינה יקרה,
גם אני אוהב את 'הנסיך הקטן', ולכן תרגמתי את הספר לעברית.
כשאני קורא משפטים או צירופים מיוחדים, בפרוזה או בשירה, אני לא מאמץ אותם או מפרש אותם, אלא מאפשר להם להנחות אותי להתבוננות חדשה בעולם.
כשקראתי את המשפט הידוע של סנט אקזופרי, "העיקר אינו נראה לעין" (בתרגומי. אני מאוד מחבב גם את התרגום הישן של אריה לרנר), חשבתי על כך שלעתים קרובות אנחנו איננו רואים דווקא את מה שמונח מול עינינו. כך גיליתי שהדברים הפשוטים, או הדברים החשובים, הם דווקא מה שאנחנו רואים כל הזמן, אבל מתעלמים ממנו. אני מנסה לראות זאת בשירים שעליהם אני מהרהר מדי שבוע.
שבת שלום,
דרור
קש וזהב / רותי08/01/2016 09:26
דמדומים כרגע של טרנספורמציה. הזדמנות למנוחה להתבוננות ואחריה לשינוי. רגע טרנספורמטיבי עוצמתי ובכל תחושת הקודש. ולרגע הזה פורץ העדר שנפשו רואה וחפצה ביקר זהבו של הקש, ומעלה אבק מחניק שמסתיר את ההבטחה של ההזדמנות ברגע, עבור יושבי העיר שהיא משכנו ופאר יצירתו של האדם. פה בשיר העיר היא מקום התזונה של העדר שנפשו תאוות קש ומעלה גרה...
תודה על התוספת, רותי / ד"ר דרור גרין 08/01/2016 21:06
תודה על התוספת, רותי, המרחיבה את הקריאה בשירו של ישעיה לינדנפלד.
שבת שלום,
דרו ר
תודה על השיר / רותי09/01/2016 09:07
תודה על השיר העוצמתי. שבת שלום
העוצמה שנשכחה / ד"ר דרור גרין 09/01/2016 09:32
רותי יקרה,
אני שמח שאת מוצאת בשיר הזה עוצמה. ביני לביני תהיתי לאן נעלם האיש הזה, שפרסם רק שיר אחד בעברית, שבמבט ראשון נראה כשיר טבע מקושט במליצות.
רק בקריאה שניה ושלישית מצאתי את העוצמה שבו, ותמיהתי גברה עוד יותר.
השיר נגע בי, ומכאן כמובן עוצמתו עבורי. כמו בכל מפגש עם זוהר האמת, הוא מהדהד אותה הלאה אל מעבר לזמנים ולנטיית האדם להתרחק מנוכחות בה ומעצמו.
בכותבו את השיר היה המשורר ללא ספק קרוב למהות של החיים והיצירה ועוצמתה הם ביטוי לכך. אילו רק היינו בני האנוש משכילים לבנות ערים וחיים כשמקור השראתנו הוא אותו מעיין שממנו נובעים השירים.
השיר ששיתפת בנדיבות היווה השראה וכבר עבר דרכי הלאה לאנשים שאני חולקת איתם את החקירה של החיים ומשמעותם. צליל צלול גם אם חד פעמי, יכול בדרכים נעלמות לפתוח לבבות רבים.
שבת שלום
"בבוא העדר אל העיר" / שולמית07/01/2016 22:11
הי דרור היקר
לא התייחסת ל"בבוא העדר אל העיר".
ולמה אני מציינת?
כי הביטוי היה מפתיע עבורי בתמונת הטבע הרחבה, כמו פינה בקיר שהוא בעצם ישר; וספונטנית פרצתי בצחוק כאילו ראיתי גרפיטי בשדה של כפר.
אני עדיין כאן.
קוראת אותך ואיתך.
אוהבת
העיר והכפר הבולגרי / ד"ר דרור גרין 07/01/2016 22:44
שולה יקרה,
את צודקת. אני התייחסתי אל "בבוא העדר אל העיר" כאילו היה זה "בבוא העדר אל הכפר", ולא במקרה.
כאן, בבולגריה, אנחנו חיים במאה הקודמת. כשם שבכל ערב אני שומע את צלצול פעמוני העזים והכבשים, בשוב העדר אל הכפר, אני רגיל גם לראות את הרועים החוזרים עם העדר אל העיר. אצלנו, בבולגריה, גם בעיר מגדלים התושבים את בעלי-החיים בחצר, ותמונת העזים והכבשים והפרות, ורועה זקנה מוליכה אותן, היא תמונה שכיחה.
נשכח ממני, לרגע, שבארץ הצפופה בה את גרה כבר מזמן אין עדרים בעיר, וטבע זה משהו שרואים בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק.
שבת שלום, ושנה טובה,
דרור
הומור ואהבה / שולמית08/01/2016 10:35
היי לכפר הבולגרי, ולמשפחה היקרה שבתוכו.
רציתי גם לומר שחוויתי את ההומור שהיה בשיר. בהסתכלות עלינו על בני האדם, הסתכלות של חיבה דווקא.
הוא תאר אותנו, בני האדם, דרך היכולת שלנו להסתכל בעולם כחוויה שירית מרוממת עד לתחושת קדושה, ובמקום השכינה הכל יכולה הנוראה והקדושה, עדר של .... עם צרכים בסיסיים ולא קדושים ומרוממים מחזיר לנו את הפרופורציה.
אהבתי את הצחוק והחיוך שהוא העניק לי בתאור הפער הגדול הזה.
דרור, אני אוהבת את העיר. אני אוהבת את עדרי האנשים עם זכרון איבוס מצד אחד, וחלומות מרוממים וקדושים שמצפים אולי להגשמה מצד שני . ואני אוהבת את הכפר באותה מידה. אני אוהבת אנשים.
כשכמובן, בראייה לטווח ארוך אנו צריכים למצוא את רצף החיים השיגרתי שנו.
תודה על מה שאתה נותן.
שבת שלום לכולם
שולה
הומור ואהבה / שולמית08/01/2016 10:36
היי לכפר הבולגרי, ולמשפחה היקרה שבתוכו.
רציתי גם לומר שחוויתי את ההומור שהיה בשיר. בהסתכלות עלינו על בני האדם, הסתכלות של חיבה דווקא.
הוא תאר אותנו, בני האדם, דרך היכולת שלנו להסתכל בעולם כחוויה שירית מרוממת עד לתחושת קדושה, ובמקום השכינה הכל יכולה הנוראה והקדושה, עדר של .... עם צרכים בסיסיים ולא קדושים ומרוממים מחזיר לנו את הפרופורציה.
אהבתי את הצחוק והחיוך שהוא העניק לי בתאור הפער הגדול הזה.
דרור, אני אוהבת את העיר. אני אוהבת את עדרי האנשים עם זכרון איבוס מצד אחד, וחלומות מרוממים וקדושים שמצפים אולי להגשמה מצד שני . ואני אוהבת את הכפר באותה מידה. אני אוהבת אנשים.
כשכמובן, בראייה לטווח ארוך אנו צריכים למצוא את רצף החיים השיגרתי שנו.
תודה על מה שאתה נותן.
שבת שלום לכולם
שולה
מתוק להתפלל / אורה דרורי04/01/2016 00:17
הי דרור יקר שנה יוצאת מבורכת ושנה חדשה נכנסת ומנחמת,
ברוכה אדמתכם הטובה והיו ברוכים ביבול אדמתכם.
בשיר של זלדה אני חשה כי המשוררת כאן שמחה בתפילתה שמחת חינם.
היא נותנת לנו להבין כי גם לה "תיק" משלה. ורק אחרי תפילת חינם לאחרים הרי שהיא שוכחת את סבלה ויכולה לנחם ולהתנחם.
האמפתיה של המשוררת בעיניי כאן היא היכולת שלה להתפלל עבור האחר בתום לב. ולא דווקא היכולת לחוש את האחר. ואולי זה ההבדל בין התמקדות מכוונת של "הראש" לחוש את האחר, לבין תום הלב של המתפלל.
האמפתיה של זלדה / ד"ר דרור גרין 04/01/2016 08:29
אורה יקרה,
השבוע כתבתי על שירה של זלדה, 'בשדה', ואני מבין שהתגובה שלך מתייחסת לשיר אחר שלה, 'מתוק להתפלל', עליו כתבתי בשנת 2014:
כתבתי על האמפתיה של זלדה, שהיא אמפתיה בתום לב משום שהיא מבוססת על היכולת "לשכוח את עצמי", ובכך להיות לרגע חלק מן האחר.
אמפתיה היה היכולת לחוש בכאבו של הזולת, אבל מובן שאיננו חשים בכאבו ה'אמיתי' של הזולת, אלא באופן בו אנחנו מפרשים זאת בדרכנו. מה שיוצר את האמפתיה הוא היכולת שלנו לשכוח את עצמנו לרגע קט, ואת זה זלדה ידעה, אכן, לעשות בתום לב.
שבוע טוב ושנה טובה גם לך,
דרור
הגליון הראשון / שרון יעיש03/01/2016 02:27
דרור שלום רב
מחפשת את הגליון הראשון של פיוט דפשיר משנת תשמ"ב ולא מוצאת.
האם תוכל לעזור? האם בזמנו כשהוצאתם את הגליון הראשון לאור, כתבתם איזה מניפסט בגליון הראשון או השני?
בברכה
שרון
פיוט תשמ"ב / ד"ר דרור גרין 03/01/2016 08:40
שלום שרון,
כפי שכתבתי לך באימייל, בשבע השנים הראשונות, החל משנת 1982, 'פיוט' יצא לאור במהדורה מודפסת שנשלחה למנויים באמצעות הדואר. מהדורה זו לא נמצאת באינטרנט.
בעשר השנים האחרונות 'פיוט' נשלח למנויים בפורמט דיגיטלי, ואת כל השירים אפשר לקרוא כאן באתר.
שבוע טוב, ושנה טובה,
דרור
אילו הייתי רואה / אסנת זיו 02/01/2016 21:33
תגובתך המיוסרת לשיר מציפה את הקושי הגדול , כפי שציינת ,לנהל את חיינו באופן מלאכותי ,במקום בטוח ונוח.
אנו מגיבים כך, ואני חיה פה בארץ. כי זה מנגנון הגנה לשמור על השפיות ועל החיות . אין ברירה . האדם הפשוט בסופו של דבר -רוצה לחיות את חייו ,להתקיים, לשרוד .
נכון שכאן נכנס ההיבט החברתי, אנו גם חלק מקהילה, מתרבות, מעם ומדינה וכאן נכנסת המחויבות שלנו כלפי הסביבה. אכן שיר מטלטל .
ניסיון להבין / ד"ר דרור גרין 02/01/2016 22:40
שלום אסנת,
קצת קשה לי להבין למה את מתכוונת, ואיך הדברים קשורים לשירה של זלדה 'בשדה'.
לאיזו תגובה מיוסרת שלי את מתכוונת?
הצורך במקום בטוח, וליתר דיוק בתחושה של מקום בטוח, היא בעיני צורך קיומי ראשוני המשותף לכל בני-האדם, בכל מקום הם נמצאים.
שבוע טוב, ושנה טובה,
דרור
/ 04/01/2016 12:30
צודק .מתנצלת .. . התגובה שלי היתה לשיר של רות נצר - אילו הייתי רואה
בשדה / אילנה בר01/01/2016 12:09
השיר "בשדה" הגיע אל תיבת המייל שלי בבוקר של השנה החדשה ואין נפלא ממנו לפתוח את היום ואת השנה בכלל. וזו הזדמנות נהדרת להודות לך על פינת השיר השבועית שמלווה במחשבות, פרשנות, תהיות שלך עם בונוס גדול של תמונות מן הכפר בו אתם חיים. תודה שאתה מאפשר הצצה לעולם שלך. שבת שלום, אילנה.
השנה העשירית / ד"ר דרור גרין 02/01/2016 08:02
אילנה יקרה,
את השיר של זלדה (וביאליק) שלחתי ביום חמישי, היום האחרון של שנת 2015, ובשבילי הוא היה השיר האחרון שנשלח בשנה התשיעית של 'פיוט', והמפגש בין שני המשוררים הגדולים אפשר לי להתבונן לרגע בשירה כדיאלוג בין קוראים לכותבים, ובין כותבים לבין עצמם.
בינתיים הגיעה השנה החדשה, ואני נזכר שבכך נפתחת השנה העשירית של 'פיוט', ושהזמן חולף מהר כל-כך עם השירים, ואני חושב על המחויבות הזו, לשנה נוספת של שיר שבועי.
שתהיה שנה טובה ומלאת שיר,
דרור
שותה בעציצו / מיכל25/12/2015 13:14
כמה אקטואלי וכמה עתיק בעת ובעונה אחת! ופשוט נפלא!
ישן מפני חדש / ד"ר דרור גרין 25/12/2015 13:17
כך גם אני הרגשתי, מיכל, כשקראתי שוב את הטקסט האקטואלי הזה, שנכתב לפני אלף ושבע-מאות שנים.
שבת שלום,
דרור
/ 25/12/2015 08:16
רק לשתף שהטקסט הנוראי הזה וגם משהו בנגיעה שלך בטקסט גרמו לי לתחושה קשה כאילו נפרצה פינת החמד הזו שלך והפכה למקום לא בטוח.
המבט של הקורא והמבט של הכותב / ד"ר דרור גרין 25/12/2015 11:05
שלום לכותב/ת האלמוני/ת,
האלמוניות מקשה על הדיאלוג, והופכת אותו למקום לא בטוח (השימוש במושגים מתוך גישת 'האימון הרגשי' מבהירים לי שאת/ה אינך זר/ה לי).
ההרהור השבועי שלי על שירה ועל החיים אינו מיועד למצוא חן או להתאים לדעתם של אחרים, אלא לשתף את קוראי בהתבוננות חדשה בטקסטים, ובהכרה שקריאת שירה היא מעשה אישי, סובייקטיבי, שכל קורא אחראי לו.
אמנות ויצירה מבטאים תנועה בין סדר לאי-סדר, בין מוכר ללא-מוכר ובין תחושה של מקום בטוח לתחושה של חרדה. יצירת אמנות נעימה מדי מורכבת מתבניות מוכרות ומוסכמות, ולכן היא מכונה בשם קיטש. יצירת אמנות שאינה יוצרת שפה משותפת עם הצופה או הכורה יוצרת תחושה של ניכור וחוסר-ביטחון.
הטקטס שבחרתי מתוך המשנה משלב יופי וחוכמה וצדק עם רעיונות שבימינו אינם מתאימים ל'פוליטיקלי-קורקט' המקובל. גם האופן שבו אני מפרש את הדברים שונה מן הסתם מן הקריאה של אדם דתי או מן הקריאה של פמיניסטים אקטיבייים.
התחושה הקשה שאת/ה מתאר/ת נובעת, מן הסתם, מאי-הסכמה. ההרהור שלי לא מיועד ליצור הסכמה ואינו מבוסס על הסכמה, מחוץ להסכמה לשתף ולהקשיב. אני בטוח שמי שמקבל את המציאות הקשה שבה אנו חיים, ואת העיוותים המוסריים במעשים המתרחשים סביבנו, יכול לקבל בסובלנות גם רעיונות לא נוחים, ואולי אפילו למצוא בהם דרך יעילה להתמודדות עם המציאות הזו.
שבת שלום,
דרור
/ 25/12/2015 12:15
המרחב לגמרי שלך ואין כאן עניין של הסכמה או אי הסכמה. רק שיתפתי בתחושותי בהנחה שלשם כך נועד הפורום. ואם לא מתאים, אנא קבל.את התנצלותי.
שבת שלום
המרחב והשיתוף / ד"ר דרור גרין 25/12/2015 13:13
שלום לאלמוני/ת,
המרחב הזה מיועד לשיתוף, וכל אחד רשאי לכתוב כאוות נפשו, כל עוד אינו פוגע באחרים.
קראתי את תחושתך, וכתבתי שכל תחושה לגיטימית.
אני משער שאם היית רוצה להסביר את תחושתך, היית עושה זאת, אבל אני מבין שקשה לנהל דיאלוג בעילום שם.