שיר חזק מאוד של חנוך לוין.

במילה אחת בודדה "תמהון" אומר חנוך לוין כל כך הרבה....

כיצד כל חיינו אנו עוסקים בהדחקה ובהונאה עצמית כאילו לאנשים סביבנו איכפת מאיתנו, כאילו האנשים סביבנו מתעניינים במתרחש בנפשנו או במעשינו....

והנה ברגע של המוות "אני" מביט ב"תמהון" כיצד האשליה מתפוצצת לו בפניו ברגע אחד....
(בעיני האמנות והאמנים אינם פותרים שום דבר. הם בסך הכל אחד מעמודי התווך של השקר של חיינו.

"העולם הזה מלא רמיות. כל מקום שאדם מביט בו השקר מלפף אותו." ש.י.עגנון

וגם האמנות והאמנים מלופפים כולם בשקר. ובהרבה מקרים הם משרתי השקר.

בעיני אמן נמדד על פי הדברים שהוא שותק עליהם הרבה יותר מאשר על פי הדברים שהוא צועק עליהם.

ולכל אמן בארצנו תלויה לו מאחוריו קופת שרצים של שתיקה.)

שלום דרור

אני פה כל הזמן.

רואה את שירך מגיע אלי תמיד לקראת שבת.

כבר שמונה שנים?  עדר עצום העמדת. 

אפשר גם לרעות בו .

ושמחה ממש להביט במשפחה .

שבת שלום כרגיל

שולה

שלום וברכה דרור יקר.

מאוד אהבתי את דבריו של אפלטון. למרות שאני חושבת אחרת ממנו. היכולת שלנו להתבונן באמת בעצמנו - זוהי זכות גדולה. נדירה.

מחייבת לוותר על השמת האגו במרכז. הנכונות לצלול על המראות 'האמיתיות' בה אנחנו מתגלים לעצמנו, בעין של ביקורת עצמית אמיצה.

המבינה שבחלוף העיתים - אנחנו משתנים.

אם יש בנו חיבור נכון 'וצרוף' יש בכוחנו לראות את מה שנמצא מבעד למראה.

מעבר לה. מתוך מבט הנישא אל האופק. 'לזרוק' מעבר לכתפיים את מה שמיותר. כואב. מכוער.

לבחור בטוב.

בנתינה. באהבה. בעשייה. כמעט ללא חשבון.

תבורך על בחירותיך! לינה

מחשבות על השיר- אולי מתכתבות עם פרשנותך ואולי שונות...

אולי שיר זה מוחה במידה מסוימת כנגד התפיסה הרווחת שדווקא האישה היא זו שצריכה דיבור, הכנה למעשה עצמו.
שהאישה היא זו שהדיבור אצלה הוא המפתח לדברים האירוטים בהם הגבר חושק ומתאווה להם...

וכאן מתהפכות היוצרות.

לכאורה בתפיסת העולם שאני רואה סביבי- הגבר הוא זה אשר חושק בגופניות האישה, בא אליה וחודר אל תוכה באופן גופני, בלא שיח והבנת עולמה הפנימי.
הקריאה הנשית שאני שומעת במרחבים בהם אני מצויה היא דווקא שהאישה זקוקה לדיבור ואילו הגבר זקוק למגע...
כאן, קריאת השיר מהדהדת כוחו הפיזי האדיר של שמשון, שכוחו היה רק בשיער, הפיזי, ומעשיו היו לוחמניים ופיזיים. כוחו לא בא לידי ביטוי במילים או בהקשבה לנשותיו.
דווקא כוחה של דלילה היה בפיה- בכך שדיברה על ליבו ובכתה לו עד אשר גילה לה את סודו.

בשירה, הופכת מאירה מנסור את היוצרות ויוצרת גבר המשוחח על עצמו, אולי עם עצמו, בלא ראייה שלה ובלא הקשבה אליה
ואילו היא זו אשר באה אליו באירוטיות הגופנית ובגילויי הגופניות הפיזית, אך היא עושה זאת בעדינות וברוך. ללא כיבוש או חדירה, אלא בהסרת הכח של השליטה הגברית, המלחמות והכוחניות, בהסרת אגל זיעה ממצחו, ובשיניים שאינן בוגרות. טהורות וילדיות עדיין. תמות.

איני יודעת מה "נכון" (אין נכון בשירה... הרי כל אחד לוקח את הפרשנות למקומו שלו בסופו של דבר)

בסופו של דבר שורותיו האחרונות של השיר מספרות לי על היות הגבר נורא הוד, סגור בעולמו, ואילו האישה, במעשיה הקטנים וביכולתה להתחבר לילדה שבה (שיני חלב)- מובילה אל המקום הפשוט, הרך והאוהב, ללא הצורך להיות מרוחק, נורא הוד או מלחמתי וכובש.