עפר יקר, 

התוספת שלך מתאימה מאוד לשיר הזה, המציע לנו לקבל את ההווה כפי שהוא. 

מירה מאיר מתמקדת בהוויית ה'כאן-ועכשיו' של הצדפות, שהיא המציאות היחידה הקיימת, ובה מתערבבים חיים במוות ("בעלי-חיים קטנים" וגם "קונכיות", שהן מה שנותר לאחר המוות). 

 אנחנו, בני-האדם, כה חוששים מן המוות עד שאנחנו מסתירים אותו, מנסים להיאחז בעבר או ממציאים את העתיד, ומבזבזים את ההווה, שהוא הזמן היחיד של חיינו. 

תודה, 

דרור 

מיכה יקר, 

כפי שכתבת, אי-אפשר לתאר במלים את הטראומה, ולעתים העדות התמימה של העצים חזקה יותר מכל זעקה. כל  כך כתב הנרי בארליין בשיר 'עצי הדובדבן'. 

לך הזכיר השיר הזה את קברי האחים בברדיצ'ב. אני נזכרתי בשיריו של אנדראש מזאי, שגם הוא מתאר את הטראומה מתוך התבוננות באירוע פעוט, המעצים את הזוועה. 

שבוע טוב, 

דרור 

לאן היינו הולכים/נתן יונתן 

תודה, אסנת, 

זה היה מסע געגועים לנופיה האהובים של אנגליה, שיונתן רצה כל-כך להכיר. 

היי-און-וואי אינה עיר דמיונית, אלא כפר ספרים של ממש, שסוחר ספרים בעל דמיון הפך לפני עשרות שנים לעיירה של חנויות לספרים משומשים. אהבתי מאוד את הכפר הזה, וזו היתה חוויה מוזרה לשוב ולגעת בספרים המשומשים, הישנים, בעולם שבו דפי הנייר הולכים ונעלמים, וגם אני קורא רק ב'קינדל'. 

כל חיי עסקתי בספרים, בקריאת ספרים, בכתיבת ספרים, בעריכה, בעיצוב ובהפקה, ואהבתי את ריחם של ספרים ישנים ואת ריחם של ספרים שזה עתה יצאו מן הדפוס, וחוויתי על בשרי את השינויים המהירים, את ההתמסחרות והדיגיטליזציה של הספרים, עד שבחרתי מרצוני להפסיק למכור את ספרי בחנויות הספרים ולהפסיק להדפיס את ספרי ההוצאה לאור שלי. את רוב ספרי אפשר לקרוא בקינדל או באתר שלי: 

http://www.emotional-training.com/Drorbooks_he.html

שבת שלום, 

דרור 

יעל יקרה, 

תודה על ההרהורים המעניינים הפותחים פתח לדיון מעמיק יותר. 

אנחנו מיישמים בחיינו את 'תורת' האימון הרגשי, שאינה דת ואינה פולחן ואינה 'אמת', אלא דרך-חיים פשוטה המתאימה את עצמה בכל רגע מחדש למציאות. לכן אנחנו מבחינים בין 'עבודה', שהיא התרגול היומיומי של המיומנויות הרגשיות המאפשרות לנו ליצור לעצמנו מקום בטוח במציאות, לבין כל סוג של פולחן, שיוצר תחושה כוזבת של מקום בטוח. 

עבודת האל, לפיכך, היא פולחן, לעומת עבודת האדמה שמחייבת אותנו להיות גמישים ולהתאים את עצמנו לשינויים בטבע הסובב אותנו. זו הסיבה שהאל הנוקשה מעניש את ה'כרם' שאינו עומד בציפיותיו, בשעה שאנחנו יודעים שעבודת האדמה אינה מבטיחה לנו דבר, מלבד תחושת היופי במאבק שבין מחזוריות העונות לבין השינויים הלא צפויים. 

לכך אפשר להוסיף את עבודת האהבה, שהיא מה שיוצר בנו, כבני-אדם, את תחושת המקום הבטוח האולטימטיבי, למרות שגם היא שברירית מאוד ודורשת גמישות ותרגול יומיומי. 

מעניין ההקשר שבין עבודת האל למהפכה החקלאית, שבעיני היא אחד האסונות הגדולים של האנושות, שהפכה אותנו לצרכנים המשועבדים לבעלי-הכוח ולבעלי ההון, והשכיחה מאתנו את האושר והפשטות של אבותינו הלקטים-הציידים. 

שבת שלום, 

דרור